לא הייתי מגיע לספר זה, אילולא קראתי את סקירתו המצוינת של MERO באתר סימניה ועל כך תודתי.

אין כמו הפתיחה: היא יכולה לשאוב אותך אל תוך הסיפור או שתאלץ להתאמץ כדי לעשות זאת במהלך הסיפור. יואב בלום הצליח לשאוב אותי פנימה כבר מהשורה הראשונה: "דבר ראשון, בוא ניצור איזה בסיס של אמון. אתה שוכב עכשיו על המיטה, עדיין בבגדים. לפחות חלצת נעליים. תודה, באמת. אתה קורא את הספר הזה כאשר יד אחת מחזיקה אותו באוויר והיד השניה מונחת מתחת לראשך....את הספר הזה קנית בהחלטה של רגע, ממש לפני שעה, בעיקר בגלל ששמך מופיע על הכריכה האחורית..." אם כך הסופר לא מדבר אל הקורא ישירות, אלא גורם לקורא להווכח שהוא מציץ בספר שקורא בן שוורצמן, אחת מהדמויות המרכזיות, אבל כקורא אתה כבר בפנים.....

האסוציאציה (תסמיך על פי האקדמיה ללשון עברית...) הראשונה שעלתה לי, בנגוע לפתיחה, היתה הסרט EUROPA (1991) של הבמאי הדני לארס פון טריר, המתרחש בגרמניה ב-1946. הסרט מתחיל בצילומים מונוטוניים בשחור-לבן של אדני מסילת רכבת המצולמים מעל במהלך נסיעת הרכבת. רכבות - אופייני לגרמניה. לא? ברקע נשמע קולו המהפנט של השחקן מקס פון סידוב:

"אתה תקשיב עכשיו לקולי.
קולי יעזור לך וידריך אותך
עמוק יותר לתוך אירופה.
בכל פעם שתשמע את קולי,
באמצעות כל מילה וכל ספרה,
אתה תכנס לשכבה עמוקה יותר,
הפתח, הרגע , הייה נכון לקבל.
אתחיל לספור עכשיו מאחד עד עשר.
כשאגיע לעשר אתה תהיה באירופה".

וכך קולו של פון סידוב מלווה את הצופה את התמונה האחרונה בסרט הקודר הזה....בספר של בלום בן שוורצמן ינטוש את הקריאה רק כדי לחזור אליה בצמתים מכריעים בהתפתחות העלילה, כדי לקבל הדרכה חיונית, ואילו אתה הקורא תשאר שם, אי-שם בגוש דן, כל הזמן, אם תרצה כמובן. רעיון יפה.

בספר משולבות שתי סוגות: מדע בדיוני ועלילה מעין-בלשית, שתי סוגות שאינן מושכות אותי במיוחד. יש טובים ויש רעים: יש ממציא, חיים וולף ז''ל, רצוף כוונות טובות שההמצאות שלו, אשר נועדו להגדיל את ההבנה ההדדית בין אנשים, מנוצלות לרעה לטובת יצירת אשליות ועלולות להפוך למכשיר הרסני בידיים הלא נכונות.
בצד אחד, הצד הטוב של המתרס, אנו מוצאים את בן שוורצמן, חנון ולוזר טיפוסי מגבעתיים. הדמות שלו מעוצבת לתפארת ובאופן אמין מאד. מצטרפות אליו אסנת הברמנית, דמות פלקטית למדי וגברת ונטור, הבעלים הנוכחית של הפאב "ברדק", שמתגלה במהלך העלילה כמתחם רב- שימושי ומלא מסתורין. גם דמותה לא משכנעת במיוחד.

מולם ניצב הנבל הראשי, שאת שמו לא אגלה מחשש לספוילר, איש מריר, שונא אדם. דמותו משורטטת באופן נפלא ועמוק. הקורא נחשף לשיעורין לרבדיה השונים עד לסוף העלילה, מעין טכניקה המזכירה את "קילוף הבצל" של גינתר גראס.

חיים וולף, אותו ממציא טהור כוונות, הוריש לבן ולאסנת בקבוקי וויסקי יקרי ערך, בהם מוטמעות - כך מסתבר להם, בדיעבד - חוויות שכל השותה מאותו משקה מרגיש כאילו חווה אותם בעצמו. את ההמצאות הבדיוניות ואת עלילת המתח מלווה פילוסופיה ניהיליסטית על ניכור בחברה המודרנית ועל אפסותו של האדם. המונולוג המצמרר של הנבל הראשי עם הקבצן סמי הוא תזקיק בוטה של החומר הזה: "לך ברחוב, הבט על אנשים,...כל מי שתראה, ותהא אפילו הנערה היפה והמתוקה ביותר שעל פני הכוכב המקולל הזה, כולם אינם אלא חבילות בשר שצורכות אוכל ופולטות זבל. מיליוני תרמילי עור, שקי צואה, שמסתובבים בעולם מתמלאים ומתרוקנים לסירוגין. זוהי האמת, הדומם והמדבר מצויים על אותו מישור, בהבדל קטן של רמת המורכבות שלהם, לא של מהות קיומם. לא עולים מדרגה כאשר נעשים אדם ולא יורדים מדרגה כאשר הופכים לדומם. החיים אינם נס והמוות אינו טרגדיה. הם בסך הכל שתי נקודות על אותו גרף".

הואיל וכמעט אינני קורא את הסוגות הללו. אני יכול רק לשער שכדי לזכות באמינות אצל הקורא הן אמורות להתבסס על הגיון פנימי עקבי כלשהו. לא התרשמתי שזה המקרה לגבי המרכיב הפנטסטי, התרשמתי שהיבט זה הותאם להתפתחות העלילה. ובאשר להיבט השני, העלילה עצמה, היא כן מסקרנת, אבל לא מעבר לסקרנות המתעוררת במהלך צפיה בסדרת פשע בטלוויזיה. הסוף היה מוצלח בעיני, לא משום שרציתי להפרד מהספר, אלא משום שהסיפור הצליח לבנות סוף שנמנע מתבנית השמאלץ הצפוי. הוא ארצי במידה, אך יש בו מימד בדיוני סביר. בנוסף, הוא כורך באופן נפלא את הסוף להתחלת הסיפור ובמיוחד את מעורבות הסופר בעלילה לא רק כמי שכתב אותה...רעיון שהרשים אותי מאד, מעין סיפור בתוך סיפור, מבלי לגרוע מחשיבות העלילה המרכזית.

השורה התחתונה: סך הכל נהניתי מהקריאה, מניח שההנאה היתה שלמה יותר אילו הייתי חובב מדע בדיוני ועלילות מתח. בצד הזכות, שילוב מבריק של הסופר בעלילה- סיפור בתוך סיפור - ועיצוב מרשים מאד ומשכנע של הדמויות הגבריות.

יכול להיות שהביקורת הולכת להכיל מעט ספויילרים...

איזה רעיון נפלא! אפשרות לצרוך זכרונות של אחרים מבלי לזוז מהכיסא. בעצם לחוות חוויה ענקית, ממשית אבל לגמרי לגמרי בראש שלנו. אני אוהבת את הכתיבה של יואב בלום, הוא כותב טוב, משעשע, קליל, עם המון המון הומור עצמי. אבל הנושאים שהוא כותב עליהם הם בהחלט מעוררי מחשבה, ולא תמיד קלילים במיוחד. מי אנחנו בלי הזכרונות שלנו? ואם אנחנו באמת מוגדרים על פי סך המידע והזכרונות שצברנו- אז אם נקבל מידע וחוויות מאנשים אחרים, האם זה אומר שהם מגדירים אותנו? הופכים לחלק מאיתנו? כן, בהחלט כן. בצורה כזו או אחרת, פשוט אצל יואב בלום זה מגיע לקיצוניות.
הוא מראה כאן בספר את שני צידי המטבע, גם לטובה, זה נהדר איך אנשים שאין להם באמת את היכולת לחוות דברים יכולים פתאום למצוא את עצמם על הר געש באפריקה אחרי ששתו יין שיש בתוכו חוויה. לעומת זאת, אנחנו פוגשים גם שימוש לרעה בהשתלת הזכרונות והחוויות שהאנשים האחרים חוו. הרי בכל עסק, חיובי ככל שיהיה, יהיה מי שימצא את הפירצה וינצל את הרעיון הנפלא לרעה.

מרתק, גורם להמון מחשבות. אם קיימים בי זכרונות של אדם חזק, שיודע לעמוד על שלו, האם גם אני אהפוך לכזו? אם יש בי זכרון התאהבות, האם אני באמת מאוהבת באדם שעומד מולי? האם זו אשלייה או באמת חלק ממני?

אני בהחלט ממליצה לקרוא, ואם אתם רוצים להבין קצת יותר, אתם צריכים לקרוא את פרק 14 :)

המדריך לימים הקרובים, יואב בלום
סוגה: לא סגור מה הכי מתאים, כנראה שילוב של מותחן ופנטזיה
במילה אחת: לחיים, יואב בלום
דירוג: 4 כוכבים

תקציר: קוראים לך בן שוורצמן. אתה עומד עכשיו בחנות ספרים שעומדת להיסגר בעוד חמש דקות וקורא את כריכתו האחורית של הספר הזה. אתה תוהה אם הכריכה האחורית מדברת עליך. אז כן, היא מדברת עליך. ואליך. אתה במצב רגיש, ידידי.
אם תעיף מבט ותסתכל מבעד לחלון הראווה של חנות הספרים, אל הרחוב, תראה שעומד שם מישהו. מישהו שעקב אחריך בחצי השעה האחרונה, לפחות. אין זמן להסברים. זו בסך הכול כריכה אחורית, כמות הטקסט כאן מוגבלת וחנות הספרים הזו נסגרת עוד מעט, כאמור.

קח את הספר הזה, קנה אותו, שים אותו בתיק שלך ולך מכאן ישר לביתך. אל תסתכל לאחור, אבל קח בחשבון שמישהו כנראה עוקב אחריך. חזור הביתה וקרא אותי. זה יכול להיות עניין של חיים ומוות מבחינתך.

מד"ב: העלילה מתרחשת בהווה נורמלי ומוכר לחלוטין, כאשר הטוויסט החמוד של האלכוהול מכניס קצת נופך של פנטזיה או מד"ב, אבל לא באמת. מתאים מאוד גם לבעלי פוביה למד"ב.

מתח: הכתיבה המבריקה של בלום משאירה אותנו לאורך הספר בתהייה מה קורה הלאה. לא בדיוק עלילה מותחת קלאסית, אבל כן ציפייה להמשך שנותרת לאורך הספר. הגיבורים כל כך עממיים והכל כל כך שגרתי ובכל זאת יש באוויר ציפייה למשהו שיקרה בכל רגע.

אלימות: אין

PG: ספר בטוח עד כמה שאני זוכר

מתאים ל: אוהבי יואב בלום וכתיבה קלילה ומקורית

קריאה חוזרת: אולי בעתיד הרחוק

ספרים נוספים בסגנון (שקראתי): בלי ספק, ספרים אחרים של יואב בלום. יש לו כתיבה מאוד ייחודית.

סיכום: אני לא מרבה לקרוא ספרים של סופרים ישראלים (וגם לא לצפות בסרטים ישראליים). איכשהו, זה פחות מדבר אלי. יואב בלום הוא יוצא מן הכלל מבחינתי. הכתיבה שלו מאוד מקורית וקולחת והעלילות אצלו עשירות ומעניינות, ולא נוף ישראלי משעמם לרוב.
הספר נוגע קצת ברעיון דומה לקבוע היחידי, ספרו הראשון של בלום, בכך שאפשר להעביר תודעה, זכרון או חוויה באמצעי כלשהו למישהו אחר. בספר הזה, חוויות מועברות דרך וויסקי, יישמע מוזר ככל שישמע. עכשיו, עתיד האנושות תלוי בכך. הטוויסטים אצל בלום, כרגיל, מגיעים בזמנים הנכונים בספר. הדמויות מאוד עממיות וניתן להתחבר אליהן בקלות. הכתיבה קלילה ועם חוש הומור לייט ולא מעט פאנצ'ים. המחבר עצמו נוכח לא מעט לאורך העלילה.
לחיים!

מכירים את הספרים האלה שקשה להוריד מהיד?
לאו דווקא כי הדמויות הכי עמוקות, או כי השפה הכי ספרותית ויפה, אלא פשוט כי העלילה סוחפת אותך קדימה בצורה מעוררת הזדהות ומחשבה.

טוב, "המדריך לימים הקרובים" הוא אחד מהספרים האלה. האם הוא מושלם? ממש לא, אבל הוא בהחלט מרתק: בניית עולם ייחודית (לחובבי הפנטזיה-מד"ב), דמות נבל עם היסטוריה מצערת שנדמה שיצאה הישר מסרט מארוול ועיסוק בשאלות על זהות, אנושיות ומה הופך אותנו למה שאנחנו אם בכל רגע נתון אנחנו משתנים.

תקציר: הסיפור מתמקד בגיבור בן, גבר חנון צעיר, שחייו לא הכי מוצלחים בלשון המעטה, לאחר שמוצא בחנות ספרים, למרבה הפלא, ספר שמדבר הישר אליו! הספר יודע איפה הוא בכל רגע נתון, מכיר את ההיסטוריה שלו ותכונות אופי שלא הרבה מכירים. מכאן בן מוצא את עצמו בעלילה מפותלת שכוללת המצאות מדעיות בבקבוקי וויסקי, זקן בדמות המדען המטורף ונבל המזכיר את ת'אנוס ששם אותו כמטרה. בן יוצא להרפתקאה שלא ביקש לה, אך כמובן הזדקק לה.

יתרונות:
1. בניית העולם ייחודית, וניכר שבלום שם דגש רב על הפרטים הקטנים, מה שיוצר חווית קריאה עשירה וסוחפת.
2. העלילה בנויה היטב - יואב בלום יודע לכתוב סיפור, אין מה לומר. הסיפור מתחיל קצת לאט, אך צובר תאוצה עד לסיום.
3. הנושאים שמעלה הספר מעוררי מחשבה - שאלות של זהות, מי אני לעומת אחרים, האם באמת אדם יכול להבין אדם אחר? כל דמות וחוויית החיים שלה מראה תמונת אחרת, ועל הקורא להחליט במה הוא מאמין.

חסרונות:
1. הדמות הראשית של בן הייתה לדעתי חסרת מעוף ואני אישית לא התחברתי אליה: כאמור מדובר בדמות בחור צעיר אבוד בחיים, חנון, אבל מתמסכן המון. קטעים שלמים בעלילה הם קטעי מחשבות ארוכים שבהם הוא מביע כמה הוא מסכן וכמה אף אחד לא שם עליו. בנוסף בעוד שדמויות אחרות כמו גיברת ונטור ואוסנת היו יותר עמוקות ובעלות סיפור חיים מסקרן, סיפורו של בן לא עורר בי הרבה רגשות, הוא מספיק ריחם על עצמו. ועדיין, עם התקדמות העלילה, בן כן משתנה, ודמותו נעשית קצת יותר אמפתית.
2. הכתיבה יותר דיבורית ופשוטה - מצד אחד זהו יתרון עצום למי שלא אוהב שפה טרחנית ופלצנית. מצד שני, לפעמים מצאתי את עצמי, בעיקר בקטעי דיאלוג, קוראת פעמיים-שלוש את המשפט כדי להבין מה הכוונה.
3. קטעי הרהורים פילוסופיים רבים - הספר כתוב מנקודות מבט מרובות, כל פרק מנקודת מבט של דמות אחרת, ולעיתים מכמה נקודות מבט. כל דמות מביאה לא רק את השפה שלה , אלא גם הרבה פעמים מונולוגיים מחשבתיים על החיים, זוגיות, משמעות, זהות וכדומה. לפעמים זה היה נפלא ואנושי (וגרם לי להזיל דמעה) אבל לפעמים זה היה מוגזם לטעמי. בייחוד כאשר בן שלא התחברתי לדמותו, שיתף את המחשבות שלו, מה שהרגיש לי רצף של קיטורים יותר מהגיג עמוק.

סיכום: ממליצה לקרוא בחום. למרות החסרונות, הספר עצמו סוחף, בעל קצב מהיר, עולם מיוחד וצבעוני, ועדיין יש בו קטעים מרגשים ומעוררי מחשבה. ארבעה כוכבים.

ואוו ואוו ושוב ואוו!
הספר היחיד עד עכשיו שגרם לי להרגיש בתוך חדר בריחה. מותחן על גבול הפסיכולוגי הייתי אומרת. לא פעם הרגשתי כאילו אני באקסטזה של התחרפנות. מדובר במשנה תודעה! (ממש כמו התוית בכריכה. אולי באמת הייתי פחות ממליצה עליו לאנשים מעורערים נפשית).
בכל מקרה, מדובר בספר שכתוב בטוב טעם כמו שרק יואב בלום יודע, כתיבה הכוללת הומור, שנינות, יחד עם מחשבות עמוקות על החיים, בתוך סיפור מתח חצי אמיתי חצי בדיוני.
נתתי 4 כוכבים ולא 5 משום שהפריע לי ההדגשה על הגישה של החיים רעים/התיאורים של הרוע שם. למרות שאני מניחה שהמטרה של המילים הללו היא אולי לייצר תמונה הפוכה כדי שנבין מה כן נכון. או אולי הוא ממש התכוון במילים האלו להעלות איזו גישה שמהווה 'דעה לא פופולרית', לתת גם למחשבות כאלה מקום.
מה שעוד הפריע, שהספר הזה לעומת 'מצרפי המקרים' שלו, פחות 'דתי'. כאן בלום כתב בצורה שבה הוא הרשה לעצמו יותר, הרבה יותר. אולי זו הסיבה גם שעד סוף הספר הוא נותן לך תחושה שלא הוא כתב את הספר.
לגבי תסמונת הספר השני עליה בלום כותב בעצמו שהוא לא רוצה ליפול בה (כן כן ממש בתוך הספר השני שלו), חושבת שבמידה מסוימת מצרפי המקרים אכן טוב יותר, שפוי קצת יותר ורגוע. לספר הנוכחי לוקח זמן להגיע להצתה, רק לאחר כמאה עמודים מתחילה ההרגשה של 'קשה לעזוב אותו'.

הביקורת הזו מהווה מדריך לימים הקרובים בהם תקראו את הספר הבא:

אתה, כן אתה שם מול המסך! אתה יושב מול המחשב ונמצא בדיוק באתר סימניה. אתה רואה שהביקורת מדברת על ספר של יואב בלום, השם נשמע לך מוכר, אתה חושב חזק ואז אתה נזכר, זה ההוא שכתב את "מצרפי המקרים" ! עכשיו אתה מסוקרן כי אתה זוכר כמה אהבת את הספר הקודם שלו.

יואב בלום אוהב להוסיף אלמנט של פנטזיה לעולם שאנו חיים בו כיום, כאילו מתחת לאף שלנו מתרחשת דרמה גדולה שאם היינו מודעים לה לא היינו מאמינים. וגם בספר הזה יואב מצליח להביא רעיון מקורי ומלהיב.
אתם תשבו ותקראו את הספר ותגלו שם כמה דמויות שקצת קשה להתחבר אליהן. כל דמות שם היא מאוד עמוקה ופילוסופית כלפי עצמה.
כל בחירה בחייה תלווה בשלושה דפים של תהיות, כל פעולה הכי פשוטה תנותח מחמישה צדדים שונים וכל זיכרון ימרח עד אין סוף.
אתם תהיו מותשים ואפילו תגחחו קצת אבל זה בסדר, אם תעשו הפסקת קריאה כל כמה פרקים תשכחו ממה שהיה ותוכלו להמשיך!

בנוסף אל תצפו לעלילה מתוחכמת מדי, תנו לי לגלות לכם סוד, הטובים הם טובים והרעים הם רעים, אין באמצע! קצוות עלילה יסגרו לכם מהר והפיתרונות יגיעו עוד לפני הבעיות.

מה שכן תצפו לספר שמודע לעצמו, מה שיעלה לכם חיוך על הפנים, וכל עמוד שני בערך תוכלו למצוא משפט שבא בול לסטטוס חדש בפייסבוק, מה שיקפיץ לכם את הלייקים ואת מדד הפופולריות פי 3!

בסופו של דבר הספר הזה בא להנעים לכם את הזמן ברגעים משעממים ושלמוח שלכם אין כוח לקלוט הרבה, כמו ממתק למוח ולנפש. ועם יד על הלב, כולנו צריכים מתוק מדי פעם ...

אחד הדברים הבולטים בספר הוא המבנה שלו, והאופן שבו תוכנן הספר על חלקיו השונים לתמוך בעלילה עצמה (למשל תקציר הספר שנראה מזמין במיוחד מתגלה ממש כחלק מהסיפור). זוהי פנינה ישראלית בתחום הפנטזיה הקלה, שכתוב בשפה ברורה ועניינית. אישית קראתי אותו ב-6 שעות רצופות, משום שלא יכולתי להניח אותו מהרגע שהתחלתי לקרוא בו.

"הזמן קצר והמלאכה מרובה"

כך היה אומר לי אבי בעת שנמנמתי והתבטלתי תחת העץ (במקום לעבוד בגינה ולעקור את העשבים הרעים משורשיהם), בעת ששיכשכתי את ידיי בתוך דלי מים (במקום לשטוף את הרצפה) או בעת שהלכתי לעשות פיפי (במקום לנקות את האסלה).
כזה היה אבא שלי- וגם אני, בדיוק כמוכם, מתפלא לגמרי מן העובדה שאני מבלבל לכם ת'שכל בדיבורים על האבא היקר שלי ודברי החוכמה שהוא מוציא מפיו, בזמן שיש לי עבודה חשובה מאוד לעשות: לקטול ספר.
הזמן אכן קצר והמלאכה אכן מרובה- זה הזמן להתחיל בקטילה.

****

בשביל שמלאכת הקטילה שלי תבוצע על הצד הטוב ביותר (ולא רק במהירות הרבה ככל שניתן), בחרתי שלא ליטול על עצמי סיכונים מיותרים ורכשתי לעצמי את 'המדריך לקוטל המתחיל'- ספרון קצר וחביב שמסביר, בצורה פשוטה וקלה להבנה ובמספר שלבים, איך באמת קוטלים ביקורת.
אז הנה:


{ שלב מס' 1: דבר ראשון, בוא ניצור איזה בסיס של אמון.
אתה בטח יושב עכשיו מול מסך המחשב, מתכנן לכתוב ביקורת על הספר 'המדריך לימים הקרובים' של יואב בלום באתר סימניה, נכנס אל דף הספר וכמעט ולוחץ על כפתור 'כתוב ביקורת'. אבל לא, רגע! אל תעשה את זה! תקשיב לי, אני יודע על מה אני מדבר. חכה דקה שתיים ותחשוב טוב טוב על ההשלכות של כל זה. מה יקרה למשל אם אתה תקטול את הספר הזה ואז כשכבר יהיה מאוחר מדי, תגלה שהיו לא מעט משתמשים פה באתר שמאוד אהבו את הספר ולא יהיו כל כך מרוצים מהקטילה שלך, בלשון המעט? לכן, אני ממליץ לך לחזור חזרה שוב לדף הספר, לבדוק כמה אהבו וכמה לא, לחשוב קצת על זה ורק אז תגיע להחלטה.
בהצלחה ואני בטוח שעוד נתראה!}

טוב באמת שנזכרת לאזהיר אותי. כל הכבוד על העמידה בלוח הזמנים, באמת. כבר התחלתי לכתוב ביקורת. מה אני אמור לעשות עכשיו? למחוק את כל מה שכתבתי עד כה, לחזור חזרה ואחר כך לכתוב את הביקורת מההתחלה?
חושב חושב חושב
אאוריקה!
אני פותח לשונית חדשה (כמה גאוני...) וסופר את מספר המשבחים, מספר הקוטלים ומספר הנייטרלים בדעתם. טוב, אז המצב לא כל כך נורא. נראה שלא הרבה התלהבו ממש מהספר. כמובן שהיו כמה שאהבו מאוד אבל אין ספר שהוא גרוע לגמרי. לכל ספר, גם הגרוע ביותר, חייב להיות מישהו שיאהב אותו. כנ"ל לגבי המושלם מדי.
אני חושב קצת עם עצמי כמו שאמר המדריך ולבסוף אני מגיע להחלטה: לעזאזל, אני חושב שאכתוב עליו ביקורת.
אני עובר לשלב הבא.


{ שלב מס' 2: עכשיו, כשאתה כבר מוכן נפשית לביקורת, אתה צריך גם להיות מוכן פיזית. לכן, בשלב זה הנקרא גם בשם 'שלב ההתחלה', אתה אמור לספר לאט לאט ומבלי למהר, איך הגעת אל הספר הזה, למה החלטת לקרוא אותו בכלל ובעצם כמה שיותר מידע על הקשר שלך עם הספר.
שוב בהצלחה ושוב נתראה!}

אה, זה לא אני הגעתי אליו. זה הוא הגיע אליי! הספר הזה, עם הכריכה הכל כך יפה, התקציר שקלע בול לטעם שלי, האורך הלא כל כך מרתיע- פשוט קרץ לי בין מדפי חנות הספרים, ומה שקרה אחר כך כבר ידוע לכם...


{ שלב מס' 3: השלב הזה הוא השלב שהקוטלים פחות אוהבים. אני רואה את הזיעה זולגת במורד פניך, את ההתנשפות, את הפחד בעיניים. אני מייעץ לך להרגע. זה לא כזה ביג דיל. כל שעליך לעשות הוא להמשיך לקרוא, לעבור את השלב כמו גיבור ולחכות להפתעה שבהמשך, טוב?
אז בשלב זה תצטרך לתקצר קצת על עלילת הספר ורק על עלילת הספר. כלומר, בשלב זה אסור לך לומר את דעתך עליו- רק לתקצר. מובן?
יאללה, שיהיה לך בהצלחה. אני מחזיק לך אצבעות. נתראה!}

אוי ואבוי. זה הולך להיות נוראי.
טוב, אז ממה שאני זוכר, הספר מספר על אדם בשם בן שוורצמן. הוא פותח בקטע שבו הוא עורך ביקור אצל איזה עורך דין מפוקפק שמדבר איתו על מישהו שמת והוריש לו בקבוק יין מוזר. לאחר מכן, בן שוורצמן הולך לחנות הספרים וספר בשם 'המדריך לימים הקרובים' ששמו מוזכר בכריכתו האחורית, לוכד את מבטו. כשבן שוורצמן נוטל אותו לעצמו ומשלם אותו, הוא מבחין באדם לבוש בברדס שחור, עוקב אחריו מבחוץ.
בהמשך מתגלה שהספר הזה באמת מיועד לבן ושחייו תלויים בו. הוא עובר ליד איזה בר ששם הוא פוגש בחורה בשם אסנת, משלם שם על חדר ושותה מבקבוק היין. אחר כך קורה לו משהו מוזר: הוא מתחיל להרגיש כמו בן אדם אחר. הוא מתחיל לחשוב על דברים שלא כל כך מעניינים אותו ועל אנשים שהוא כלל לא מכיר.
ואז מתברר שזה באמת לא סתם יין אלא יין שגורם לך להרגיש כמו האיש שמת. מתברר שהאיש בברדס שעקב אחרי בן כשהיה בחנות הספרים, שייך לאיזה ארגון שמטרתו העיקרית היא לגנוב את גביעי היין ולהשליט כאוס גדול, ובקבוק היין אמור לשמש לו לעזר במשימה, בנוסף למדריך.
אל בן ואסנת מצטרפים עוד אנשים ויאללה בלאגן.


{שלב מס' 4: לעומת השלב הקודם, אני סבור שאת השלב הזה דווקא תאהב. אני מבחין בחיוך קטן שמעטר את שפתיך. וזה לגיטימי לגמרי- אני שמח לבשר לך שבשלב זה אתה מוזמן להוציא את זעמך כלפי הספר כאוות נפשך וללא כל הגבלות כלשהן. כן כן, מה ששמעת.
רק מה, וודא בבקשה שלא שכחת לעטר את הקטילה בכמה שיותר סימני קריאה מעוצבנים, כי הרי ידוע שסימני הקריאה הם המקשים שתמיד יהיו לצדך כשתרצה לפרוק את כל הזעם שיש לך להוציא (להבדיל מהחיים האמיתיים שבהם הדבר היחיד שיכול לעזור הוא תה עם לימון ונענע, תרופת סבתא והרבה כוח רצון).
בהצלחה. כבר עברת את חצי הדרך אז עוד קצת מאמץ לא יזיק.}

הו, איזה יופי.
לפני שאני מתחיל אני רוצה לומר ש'המדריך לימים הקרובים' קצת יותר טוב מ'מצרפי המקרים' (ספרו הראשון של בלום). לא לא, תיקון טעות: הספר 'המדריך לימים הקרובים' קצת פחות גרוע מ'מצרפי המקרים'.
כן, זה כבר נשמע הרבה יותר טוב.
הספרים לא שונים בהרבה: אותו רעיון גאוני פרוע עם הרבה פוטנציאל, אותה כתיבה טובה וייחודית ואותו מראה חיצוני מושך. כן כן, ליואב בלום יש בהחלט רעיונות חזקים.
והביצוע? הביצוע זוועתי, אין מילים.
ב'המדריך לימים הקרובים' רואים את זה בבירור. תנו לי רעיון יותר מוצלח מספר שיודע מה אתה מרגיש וחושב עכשיו, ושאומר לך מה לעשות כדי להחלץ מתסבוכת.
אין כזה, נכון?
ועכשיו, תנו לי איזה ביצוע יותר כושל מהביצוע של הספר הזה.
גם אין כזה, נכון?
אם ככה, אז כנראה שאני שפוי בדעתי: יואב בלום גרם לי לצפות. הוא גרם לי לרצות. הוא גרם לי לקרוא.
והוא גרם לי להתאכזב- ובגדול.
מה גם שבספר הזה נראה כאילו יואב בלום מיהר לאנשהו בזמן כתיבת הספר. לא יודע לאן. יכול להיות לקניות, יכול להיות לחדר כושר, יכול להיות לפארק עם הכלב.
כל מקום שהוא.
ולמה אני אומר את זה? כי הכל קורה כל כך מהר מדי. לפני שאתה כבר מתחיל להבין מה לעזאזל קורה כאן, הכל כבר נגמר ומתחילים לעבור לשלב הבא.
לעזאזל.
ואם זה לא מספיק, אז הביצוע הזוי: מבקבוקי יין מוזרים לאנשים עם ברדסים שרודפים אחריך, מביקור אצל עורך דין לביקור בבר רועש.
בחיי, הביצוע גרוע. פשוט גרוע.
גרוע!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
זהו, פרקתי את כל הזעם שלי. זה יצא טוב?


{שלב מס' 5: אני שמח לבשר לך שזה השלב האחרון. אני רואה שאתה נושף בהקלה, זה טוב. ובכן, בשלב זה, הנקרא גם בשם 'שלב הסוף', אתה צריך לבדוק ולערוך מחדש את הביקורת, לבדוק אם יש לך שגיאות כתיב, משהו שאתה רוצה למחוק, משהו שאתה רוצה להוסיף ועוד.
אחרי שאתה מסיים, תוודא שאתה לוחץ 'שלח' כדי שלא יווצר מצב שנמחק לך הכל, ולאחר מכן, אפשר לומר שצלחת את המסע המפרך ושעכשיו אתה כבר לא 'קוטל מתחיל' אלא 'קוטל בכיר'.
בהצלחה בהמשך הדרך!}

לא, הכל פיקס. לוחץ על 'שלח'


****

הזמן נגמר והמלאכה הושלמה.

"המדריך לימים הקרובים" הוא ספר טוב. אפילו טוב מאד. אבל לצערי, שקראתי אותו בפעם הראשונה נהניתי יותר. כן ... קראתי אותו עכשיו פעם שניה. (ולא כתבתי ביקורת בפעם הראשונה). גיליתי בספר בקריאה הזו (ויואב יסלח לי שאני אומר את זה ...) שיש בו חלקים קצת משעממים. הרעיון מדהים ושיואב התמקד בעניין של השתלת חוויות הוא היה לא פחות ממרתק. מאד נהניתי שהספר נגע בנקודות האלו. רכשתי לי את כל ספריו של יואב. וקראתי את "מצרפי המקרים" שוב וכעת את "המדריך לימים הקרובים". ולאחר זמן מה, שאקרא הרבה ספרים אחרים אקרא את "הקבוע היחידי". מקווה שממנו אצליח ליהנות יותר.

נדב.