הקוראים הויתיקים בבלוג שלי כבר יצא לשמוע הרבה את השם שלה, לא מעט. לפני כשנתיים ביקרתי את הספר שלה ''מאלאדר קסם הקמע'' ולא פעם כתבתי קצת על ''מעורב ירושלמי'' ועל שלא נדבר שיצא לי לדבר איתה לא פעם, אפילו כתבתי לאתר שלה כתבה, כך שהסופרת סוג של מכרה בעיקר בתחום העיתונאי. לכולנו מוכר הסגנון של ליאת, רוב ספריה מתמקדים בחבורת בני נוער, בפנטזיה, אהבות, וחברויות , הקהל שלה הוא תמיד בני נוער, היא מעולם לא כתבה ספר שמתמקד בקהל הבוגר יותר בני 25-30 ולכן הפעם יצא לי לקרוא ספר ישן שלה, שכתבה למבוגרים לפני 5 שנים, אחרי שהזמנתי אותו מהספריה, החלטתי לקחת את הסיכון ולנסות לקרוא את הספר באור חדש, ולא להתייחס לעברה בתור סופרת ילדים שכותבת על בני נוער, בנקודת ראייה של מספרת מגוף שלישי. התחלתי לקרוא את ספרה ונוכחתי לדעת שהספר שונה מספריה הקודמים, הוא פותח במונולוגים רבים, למעשה אין אירועים שמתרחשים זה באחר זה יש פלאשבקים. הסיפור מגולל את סיפורה של מאי אישה בת 31, שמוצאת תיבה ישנה של אימה ומגלה בו סודות מעברה של אימה, היא נזכרת בילדותה, ובאחותה לילי ובהתבגרות הלא קלה שעברה, היו כמה רגעים שנשברתי התחלתי לבכות, מעולם לא בכיתי ככה בספרים שקראתי, ליאת הצליחה להחדיר בפני עולם קסום של נערה שמתוכה אני מוצאת את עצמי, ולמעשה כל הקוראים שקראו את הספר שלה ככה הרגישו. היו מונולוגים, שאני פשוט לא יכולתי שלא להזיל דמעה, כי הם דיברו אלי, בשפה מרשימה וגבוהה משאר ספרי הנוער של ליאת כתבה. התרשמתי מאוד מהכתיבה שלה אם פעם היא הייתה כותבת בציטוטים ובתיאורים חיצונים מופגנים, לכאן היא נכנסה פנימה. התפלאתי מדוע לא ראיתי את זה בכל שאר הספרים הקודמים שלה וכאן זה בא לידי ביטוי?הספר הזה לא רק שהוא כתוב בשפה מרשימה, אלא ספר שלמעשה בכל רגישותו מוציא לאור את ליאת רוטנר, מחוץ לסורגים, פורש כנפיים כמו בשם הספר ''תחת כנפך'' זה מאוד מרגש שהצלחתי לאהוב את הכתיבה של הסופרת רק לאחר שקראתי ספר שלה 10 שנים אח''כ. אחד מהמונולוגים המרגשים בספר, שהיא מתארת את מאי כילדה רגישה שלא פיתחה ביטחון עצמי שלא הייתה מודעת לעצמה שתמיד חשבה שהיא בין השוליים כמו בשירות הלאומי:
''מה לא אמרו לך שאת בן אדם מיוחד..''
''כלום כלום..''
''אני לא מיוחדת אני סתם..''
''את אדם מקסים''
כאשר קראתי את הקטע הזה הדמעות זלגו לי על הדף, העיינים שלי לא יכלו להישאר יבשות, כאשר הייתי בשירות לאומי יום אחד הרכזת אמרה לי את זה, אני לא האמנתי לה ועוד יותר מכך אמרה לי:'' את בן אדם שיודע לקבל את השונה'' אחרי שאני קוראת את הספר אני יודעת שהיא צדקה, אז אני מודה לך ליאת(אם תקראי את זה) שהכנסת את הנקודה הזאת שאנשים בעולם הזה לא יודעים כמה שהם טובים, וגם אני לא ידעתי שיש לי אישיות, ויש לי כוח, ואין לי ספק שגם לך.
דבר אחרון שעלי להתייחס-בתור קוראת ותיקה של רוטנר, שאין ספק שהספר הזה עולה על ספריה הקודמים(בעיקר של נוער) עדיין הרגשתי שמשהו בו הפריע לי, שאלתי את עצמי מדוע ליאת כותבת בגוף שלישי תמיד ולא בגוף הראשון, וגם כאן זה מתואר מדי פעם, האם הסופרת לא רוצה להיכנס לתוך הדמות לכן היא מרחיקה אותה, וכותבת אותה בגוף שלישי ואז שוב מתקרבת בגוף ראשון? מעולם לא שמתי לב לזה, אך כיום אני מרגישה שזה חשוב מאוד לדעת מדוע היא עושה זאת? זה חשוב לשפוך אור על כך, כי כאשר סופר מתבייש, וכותב בגוף השלישי הוא למעשה מאבד את קהל הקוראים שלו, (זה לא תמיד ככה) אבל יש רושם שהוא עושה את זה מתוך פחד לא להיכנס לדמות יותר מדי, כך הוא מאבד את רמת הכתיבה שלו, לכך חשוב להתייחס לנקודה הזאת בחשיבות רבה(אפילו מדי) עדיין למרות הכתיבה בגוף השלישי, הספר קולח ומרגש, ורוטנר לא איכזבה היא הרשימה אותי נורא.
