ספר מצויין, דא עקא... ענתיקה זותי, הבליחה המחשבה במוחם של צעירי סימניה. מאיפה שלפה הענתיקה את הדא עקא...
נחפזה הענתיקה אל מראת האמבטיה לבדוק: הכצעקתה? האמנם שליטה מסויימת במילים מההפטרה מעידה כאלף עדים כי בתעודת הזהות שלי רשום מספר נמוך? (אבסורד המספרים: גיל גבוה, מספר נמוך).
השקפתי אל המראה וממול התבוננה בי בבואתי הנאמנה. וזאת עליכם לדעת, אין נאמנות כנאמנותה של בבואה זו. אני מתבוננת באספקלריה ומשם נשקפת אלי נפשי התאומה. אני עצובה? גם היא. חיוך עולה על שפתותי? גם שפתיה נפסקות בחיוך. זעם נשקף באישוני, גם באישוניה. חמלה מרככת את תווי פני וגם את דיוקנה כובשת אהדה. הזדהות מוחלטת. נפשות תאומות הננו.
וכן, אנחנו מתבגרות ביחד. קמט סורר מעמיק בין אף לפה, תלמים נחרשים במצח חושב, קו הלסת נפול קמעה, בקיצור, לא משהו.
אבל המסגיר את עתיקותנו הוא הצוואר הבוגדני, זה שעורו הדק מקדים לכמוש והוא נפול ומדולדל כגרוגרת של תרנגולת. מגיל ארבעים ומעלה, לא חשוב כמה טבין ותקילין נפקיד בידיה של הקוסמטיקאית, הוא יצביע על גילנו האמיתי בעזות מצח.
גם לצרה זאת מצאנו פתרון חלקי, לימות החורף. בצווארון גולף אנחנו מכסות את הצוואר והחרפה ונפשנו תשקוט. וזאת עליכם לדעת, מכל ההמצאות שהמציאו הגברים בשביל לאכוף על נשים את טעמם, נעליים לוחצות, גבוהות עקב, בגדים צרים, שהרי כולנו יודעות כי אנפילאות וחלוק ישן אהובים עלינו ביותר, רק המצאה גברית זו של חולצת גולף הצילה את כבודנו כשהצלה על צווארנו.
חולצה לבנה של גברים זקנים, שאין להם בעולמם אלא משטחי דשא, נושאי כלים, מקלות בעלי ראשי פלדה, גומות וזמן לשרוף, עברה שינוי וצבע והאפילה על הכלימה.
אולם כפי שכבר סיפרתי לכם, כוחה של חולצה חמה זו מוגבל עד פסח ומני אז, עלינו לסמוך על אור עמום כי אפילו מטפחת צוואר של דיילת, מזליגה תועפות של זיעה אל גבנו. משום כך, אנחנו אוהבים את החורף וחבים לו את צעירותנו הזמנית.
לפעמים אני ניצבת מהצד הפנימי של המראה, משקיפה אל ביתי מבלי להיראות. זווית הראייה מוגבלת קמעה, אבל חיי הנסתרים אינם חשופים לעין זרה.
(עכשיו נותר לי רק להחליט: לאיזה מין הספרים שבערימה אוכל להדביק את הסאגה שלעיל כפרולוג לביקורת? ל"קארי"? ל"איש שהתנדף כעשן"? ל"הסגת גבול?" או לאחד מעשרים וכמה ספרים שקראתי וחלפו מתחת לרדאר הביקורת ונמסרו הלאה כדי לא להיקרא שוב.
ובכן, נפלה ההחלטה. ל"מלכודת כפולה", שכן רק בספר הזה מככבת גברת במיטב שנותיה, גימלאית נחושה בראשית גיל הזהב, אשה כלבבי (גם אם לא בגילי), שעשרות שוטרים ובלשים צעירים ממנה אינם יכולים לה ולעיקשותה המבורכת. אשה זו, ברברו שמה (גירסה שבדית לשם ברברה, מן הסתם) מכתתת רגליים דוויות ברחבי סטוקהולם, מידפקת על דלתות ומציקה לשוטרים שאננים כדי להציל ילדה קטנה. אין היא מוטרדת מקמטים ולא מהשתקפות במראה. היא אשה אמיתית, חכמה ויוצאת דופן. ועתיקה, במובן מסוים, עתיקות מבורכת. לא, היא לא תשתמש בביטוי דא עקא, שאינו רווח בשבדית מדוברת, אבל אני מוכנה לשוחח איתה בכל שפה, שפת הנשים החזקות, ליפול על צווארה הכמוש ולתת לה תודות רבות.
אבל ראשון-ראשון ואחרון אחרון.
בעיר סטוקהולם, אליה התוודעתם רק בשנים האחרונות, מאז הפציע הבלש הסקנדינבי אל חנויות הספרים, מתרחשות פרשיות שונות המצדיקות התערבות משטרתית, אבל משום מה, השוטרים אינם מבינים כי הן קשורות זו לזו, ואם יפעילו קצת מוח במקום כוח, יוכלו לתפור את התעלומות ולפרום את המיסתורין ולהביא לדין את מי שצריך.
תעלומה ראשונה: אשה נמצאת מתה ותינוק קטן נמצא חסר הכרה. אין מי שמחפש אחריהם ואין מי שמודיע על היעלמם.
תעלומה שנייה: ילדה קטנה בת שלוש נשארת לבדה בבית. בבדידות מזהרת היא מנסה להאכיל את עצמה, לדאוג לצרכיה וגם לענות לטלפונים. אף אחד לא מחפש אחריה, חוץ מאשר פדופיל טורף, ואשה גיבורה ועקשנית אחת (זאת מהפסקאות הקודמות).
תעלומה שלישית: שתי נערות אבודות גרות עם אמן המסוממת והשתויה, שחייה עם חבורת מסוממים ושתויים, שנשארו אי שם בשנות השבעים העליזות. אחת מהן נרצחת על מעבורת ואיש אינו יודע למה.
מתחשק לנו לצעוק באוזני השוטרים האטומים: הי, תעשו אחת ועוד אחת, תקשיבו לאדם הפשוט, גם לו יש מה לומר לפעמים, גם הוא מבין משהו. למרות שהבלשים החוקרים הם בהחלט בלשים טובים ואנשים מעניינים.
אבל ברברו נתקלת בתגובות של פקפוק מן הסוג המיועד לאזרח המטריד, ולכן היא עושה מעשים ומצילה ילדה קטנה מאובדן.
הספר כתוב היטב. הוא מרתק וגם מרגש. הקטעים שמסופרים מנקודת הראות והחשיבה של הילדה הקטנה, מקסימים ממש.
אז למה הדא עקא מן הפתיח? יש שאלה אחת שאינה נותנת מנוח. אביה של הילדה נמצא ביפן לרגל עבודתו. האם העבירו את יפן לירח בזמן שישנתי? האם אין ביפן טלפונים, מחשבים, תקשורת אלקטרונית? איך יתכן שהאב אינו מתקשר הביתה. האם עבודתו מעבירה אותו על דעתו? תמהני. (כן, גם זה ביטוי שמעיד על גילי).
