“אני חתול? לא, אני צב... ובכל זאת בשעת קריאת הספר הרגשתי כמו חתול. הספר "אני חתול" הוא ספר עב כרס בן כ- 550 עמודים המודפסים בכתב קטן צפוף במיוחד. אך אל נא תטעו. הוא לא כבד או מעיק מבחינת תכניו. הוא קליל, זורם ונעים מאוד לקריאה. המילה "תכנים" מעט לא מתאימה לספר הזה, כי למעשה הוא די נטול עלילה. הייתי אומר שזה ספר על כלום. אבל מצד שני, הוא לא משעמם לרגע. מדובר באוסף בלתי נדלה של הגיגים ואנקדוטות פרי מוחו הגאוני של חתול בית יפני המובאים בגוף ראשון. זה מצחיק, סטירי, מלא תובנות ומאפשר נקודת התבוננות אחרת על החיים בכלל ועל בני האדם בפרט. ויש גם בונוס: הספר, שראה באור בשנת 1905, נותן הצצה לחברה היפנית, בתקופה עתירת זעזועים והתנגשויות בין יפן המסורתית ליפן המודרנית שמנסה להשתלב במאה העשרים. קטע קטן מהספר שמשקף את הלך הרוח שלו: "אני מגלה את אדוני שוכב ישן לצד אשתו על המצעים הפרושים. מנהג קבוע לו להביא עמו ספר מערבי קטן מהאוסף שלו; אבל מעולם לא ראיתיו קורא בו יותר משני עמודים רצופים. לעתים, הוא רק מביא את הספר, מניח לצד הכר, ואינו עושה כל מאמץ לקרוא בו. אף שאשתו מלגלגת על כך, אף שהיא מפצירה בו בצורה משכנעת לוותר על מנהגו הטיפשי, הוא מתעקש להמשיך בכך. כל ערב הוא מקפיד לעלות על משכבו ועמו ספר שאינו קורא בו. לפעמים הוא הופך את עצמו לבהמה של ממש בהיכנסו לחדר, כששלושה או ארבעה ספרים תחובים תחת זרועותיו. אני מניח שהתנהגות כזאת משקפת סוג מסוים של מחלת נפש. דומה שלגבי דידו של אדוני, ספר אינו דבר שיש לקרוא בו אלא משמש הוא מתקן להשראת הירדמות; גלולת הרגעה טיפוגרפית, שמיכת ביטחון ממוספרת עמודים. אשת אדוני ישנה בפה פתוח ונוחרת. ראשה החליק מטה מהכר. לדעתי, אין דבר פחות נאה בקרב בני המין האנושי מהרגלם המגונה לישון בפה פעור. בכל ימי חייו לא ייתפס חתול במנהג כה מנוון. לפה ולאף תפקודי נפרדים: הראשון נועד להשמיע קולות והאחרון למטרות נשימה."”

“היו לי צפיות רבות מהספר הזה, הוא מחכה לתורו כבר הרבה זמן והנה הגיע זמנו. נטסומה סוסקי הוא אחד מהסופרים המוערכים ביותר ביפן במאה הקודמת. היה פרופסור לספרות אנגלית בטוקיו. הוא כל כך מוערך שדיוקנו התנוסס במשך שנים רבות על שטר יפני של 1000 ין. הספר נכתב ופורסם בחלקים בעתונות היפנית בשנת 1905. הספר הזה מורכב משלשה ספרים ומכיל 540ע"מ. לצערי הפסקתי מחוסר עניין עם תום הספר הראשון. סוסקי משלב בספר הרבה היסטוריה ותרבות מערבית שהרי היה פרופסור לספרות אנגלית, לטעמי התובנות הללו שלו לא מוסיפות לעלילה, אולי בשנת 1905 היה מעניין ליפנים ללמוד על ההיסטוריה המערבית, אך היום לקורא מערבי האנקדוטות הללו מיותרות. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של חתול בית שיש לו יכולת להבין דברי בני אדם. הוא כביכול צופה מהצד ומקשיב לשיחות המתנהלות בביתו בין בעל הבית לאורחים שונים המגיעים לבקרו. הרעיון נחמד אבל הסיפורים לא מעניינים מספיק. אפשר לוותר, יש ספרים יפנים הרבה יותר טובים שיכולים למלא את זמנכם.”

“הספר הזה לא קל לצליחה, אך בעיני המאמץ שווה. הוא נכתב בתחילת המאה שעברה, והצליח לחזות כמה מגמות חברתיות, לבשר את הסיינפלד-יזם (לפני שזה עוד נולד) ופה ושם אפילו להצחיק. יש קטעים "מתים" פה ושם - אבל כדאי לחרוק שיניים ולהמשיך. אני לא יודע למה הספר מופיע באתר זה, גם בגירסה של שלושה חלקים. בכל מקרה בספריה היה כרך אחד ומאוד ארוך.”

“ספר חביב, משעשע למדי. אני לא אוהבת להפסיק ספרים באמצע, אבל כשהגעתי לתחילת הספר השלישי הרגשתי שאין טעם להמשיך. אין פה איזושהי עלילה מחייבת, אלא יותר סיפורים קצרים, רק שהם לא כ"כ קצרים. ספר חביב, אבל לא חובה.”

“אני חתול? לא, אני צב... ובכל זאת בשעת קריאת הספר הרגשתי כמו חתול. הספר "אני חתול" הוא ספר עב כרס בן כ- 550 עמודים המודפסים בכתב קטן צפוף במיוחד. אך אל נא תטעו. הוא לא כבד או מעיק מבחינת תכניו. הוא קליל, זורם ונעים מאוד לקריאה. המילה "תכנים" מעט לא מתאימה לספר הזה, כי למעשה הוא די נטול עלילה. הייתי אומר שזה ספר על כלום. אבל מצד שני, הוא לא משעמם לרגע. מדובר באוסף בלתי נדלה של הגיגים ואנקדוטות פרי מוחו הגאוני של חתול בית יפני המובאים בגוף ראשון. זה מצחיק, סטירי, מלא תובנות ומאפשר נקודת התבוננות אחרת על החיים בכלל ועל בני האדם בפרט. ויש גם בונוס: הספר, שראה באור בשנת 1905, נותן הצצה לחברה היפנית, בתקופה עתירת זעזועים והתנגשויות בין יפן המסורתית ליפן המודרנית שמנסה להשתלב במאה העשרים. קטע קטן מהספר שמשקף את הלך הרוח שלו: "אני מגלה את אדוני שוכב ישן לצד אשתו על המצעים הפרושים. מנהג קבוע לו להביא עמו ספר מערבי קטן מהאוסף שלו; אבל מעולם לא ראיתיו קורא בו יותר משני עמודים רצופים. לעתים, הוא רק מביא את הספר, מניח לצד הכר, ואינו עושה כל מאמץ לקרוא בו. אף שאשתו מלגלגת על כך, אף שהיא מפצירה בו בצורה משכנעת לוותר על מנהגו הטיפשי, הוא מתעקש להמשיך בכך. כל ערב הוא מקפיד לעלות על משכבו ועמו ספר שאינו קורא בו. לפעמים הוא הופך את עצמו לבהמה של ממש בהיכנסו לחדר, כששלושה או ארבעה ספרים תחובים תחת זרועותיו. אני מניח שהתנהגות כזאת משקפת סוג מסוים של מחלת נפש. דומה שלגבי דידו של אדוני, ספר אינו דבר שיש לקרוא בו אלא משמש הוא מתקן להשראת הירדמות; גלולת הרגעה טיפוגרפית, שמיכת ביטחון ממוספרת עמודים. אשת אדוני ישנה בפה פתוח ונוחרת. ראשה החליק מטה מהכר. לדעתי, אין דבר פחות נאה בקרב בני המין האנושי מהרגלם המגונה לישון בפה פעור. בכל ימי חייו לא ייתפס חתול במנהג כה מנוון. לפה ולאף תפקודי נפרדים: הראשון נועד להשמיע קולות והאחרון למטרות נשימה."”

“היו לי צפיות רבות מהספר הזה, הוא מחכה לתורו כבר הרבה זמן והנה הגיע זמנו. נטסומה סוסקי הוא אחד מהסופרים המוערכים ביותר ביפן במאה הקודמת. היה פרופסור לספרות אנגלית בטוקיו. הוא כל כך מוערך שדיוקנו התנוסס במשך שנים רבות על שטר יפני של 1000 ין. הספר נכתב ופורסם בחלקים בעתונות היפנית בשנת 1905. הספר הזה מורכב משלשה ספרים ומכיל 540ע"מ. לצערי הפסקתי מחוסר עניין עם תום הספר הראשון. סוסקי משלב בספר הרבה היסטוריה ותרבות מערבית שהרי היה פרופסור לספרות אנגלית, לטעמי התובנות הללו שלו לא מוסיפות לעלילה, אולי בשנת 1905 היה מעניין ליפנים ללמוד על ההיסטוריה המערבית, אך היום לקורא מערבי האנקדוטות הללו מיותרות. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של חתול בית שיש לו יכולת להבין דברי בני אדם. הוא כביכול צופה מהצד ומקשיב לשיחות המתנהלות בביתו בין בעל הבית לאורחים שונים המגיעים לבקרו. הרעיון נחמד אבל הסיפורים לא מעניינים מספיק. אפשר לוותר, יש ספרים יפנים הרבה יותר טובים שיכולים למלא את זמנכם.”

“הספר הזה לא קל לצליחה, אך בעיני המאמץ שווה. הוא נכתב בתחילת המאה שעברה, והצליח לחזות כמה מגמות חברתיות, לבשר את הסיינפלד-יזם (לפני שזה עוד נולד) ופה ושם אפילו להצחיק. יש קטעים "מתים" פה ושם - אבל כדאי לחרוק שיניים ולהמשיך. אני לא יודע למה הספר מופיע באתר זה, גם בגירסה של שלושה חלקים. בכל מקרה בספריה היה כרך אחד ומאוד ארוך.”

“ספר חביב, משעשע למדי. אני לא אוהבת להפסיק ספרים באמצע, אבל כשהגעתי לתחילת הספר השלישי הרגשתי שאין טעם להמשיך. אין פה איזושהי עלילה מחייבת, אלא יותר סיפורים קצרים, רק שהם לא כ"כ קצרים. ספר חביב, אבל לא חובה.”