כך היינו
פטירתו של חיים, גורי הציפה אותי בזיכרון לשיריו הראשונים הידועים למתי מעט, שנכתבו בנעוריו בכדורי, כתלמיד כדורי נחשפתי לשירו, אותם שרנו בערבי שישי כמסורת שעברה בין התלמידים.
למרות עובדה זאת, קראתי רק ספר אחד של גורי בעבר, הספר המשוגע, שהוא אגב ספר נפלא, קריאה אקראית אליה הגעתי לאחר שקראתי רומן היסטורי בשם, אהבתה של ברניקי של חבצלת פרבר-שפר המספר על הנסיכה האחרונה מבית חשמונאי, בספרה יש ציטוט לאחד משיריו, ברניקי:
...אקרא לה ברניקי המלכה
בשם מחשבותיה המסוכנות
ובשם געגועיה העולים באש בחשכה
ובשם שוועתה החנוקה...
לאחר שקראתי את השיר, שעדין מצליח להרטיט, החלטתי לאתר את הספר המשוגע, באמצעותו לצאת למסע התחקות אחר ברניקי היפה והמסתורית, מי שכונתה מלכה בלתי נשכחת, כעת היא נשכחת.
בסקירה על הספר המשוגע, רשמתי בהתרגשות:
בספר המשוגע שתי דמויות מרכזיות, חמדור - חיים בן דור, בין כיתתו של גורי, המגלם גיבור מיתולוגי, שנהרג בקרב בתש"ח. במקביל, מסופרת אגדת ברניקי - נועה אשכול, בעלת היופי הנדיר, נסיכה ישראלית מלאת הבטחה, המתגייסת כנהגת משאיות תובלה לצבא הבריטי, ושוברת את ליבם של גברים רבים, היודעת חוסר מנוחה תמידי. חמדור וברניקי, מכירים מילדות, חמדור מאוהב, אך הם: " לא יגיעו זה אל זה, רק ינועו במעגל חסר ישע כשני " גופים " הנידחים זה מזה ". האם הם יועדו זה לזאת, כמו שמוליק וזוהרה, שהמלחמה גרמה להחמצת מימוש זוגיותם, כתמצית הטרגדיה הישראלית ? השאלה הזאת תרחף לאורכו של הספר. זהו החלק בו מרצין גורי.
ברניקי זקנה ויופייה התפוגג. חמדור נישאר צעיר לנצח וזכרו מתפוגג, מציאות נטולת אגדות ופאתוס. כך היינו, אומר גורי, אמירה אישית ושונה מהפאתוס של הנה מטלות גופותינו.
כעת אני מבקש לזכור את חיים, באמצעות ברניקי האישה של מציאות חייו וחלומותיו. האישה שמגלמת אהבות ותשוקות, חיים אחרים. אותה חיפשתי באחד מספריו האחרונים, אני מלחמת האזרחים.
גורי חוזר ומספר את סיפור ילדותה ונעוריה של ברניקי המלכה. כזיכרון צרוב שכול חייו הוא שב וסיפר אותו לעצמו. הוא הצליח לשרטט תמונות עזה ונוגעות המשמרת קסם אפל ותשוקה לאישה שהייתה, נועזת משוחררת ובו בעת לא מושגת ולא מפוענחת, דמות שנותרה חידתית.
נועה אשכול (הבת של לוי אשכול), גדלה עם רבין וגורי, באותה שכונת פועלים תל אביבית. עוד כילדה התייחסו אליה חברותיה כמלכה ובקשו למלא את מוצא פיה, מוריה הביטו בה ביראה, חפשו במבט עיניה אישור לדבריהם.
מחיוורון פניה האפל השקיפו עניים ירוקות יוקדות, היה לה צוואר מאורך כשל נפרטיטי המלכה
מה היה סוד יופייה, שואל גורי ומשתף אותנו במחשבותיו? היא לא הייתה יפה במובן הרגיל של המילה, היה לה יופי המתפענח עם השנים, יופי אפל הכרוך באישיותה הלא שקטה שהזכירה פורענות שעתידה להתרחש.
שם בחולות תל אביב נרקמה אגדה קסומה, בין ילדים בני עשר, לה היו צמות עם סרט אדום ושמלה לבנה, והוא היה ילד פרא שגרר אותה בצמותיה, לקול צווחות האימים שלה, אחר כך הוא נשאה על גבו, העביר אותה את השלוליות. חמדור וברניקי נועדו זה לזאת, כאגדה שכל אחד מאתנו רוצה להאמין בסיום הטוב שלה, אבל לא, עצב החברות הלא ממומשת מרחף מעל סיפור ברניקי.
ספרתי לבר בתי הרוקדת, על נועה אשכול כברנקי, ואז היא אמרה לי, נועה אשכול, איך אתה לא מכיר, הייתה יוצרת בינלאומית, רקדנית, כוראוגרפיית ומי שהמציאה את כתב התנועה.
גורי וחבריו, היו יוצרי האתוס הציוני, הבא לביטוי בשיריו, הינה מוטלות גופותינו, ובָּאבּ אֶל וָואד. הם חוו קרבות מרים ואיבדו חברים, אירועים מהם השורדים אמורים היו להישאר מצולקים וכבויים. אך דווקא התנסויות הקשות, הפכו אותם לתאווי חיים, ליוצרים ישראלים מקוריים, ישירים ומתחבטים.
מותו של גורי יוצר בי געגוע לתקופה הולכת ונעלמת, ותחושת עצב פרידה מדור סופרים יוצרי המלים שנחקקו בנפשי, בחלומותיי ובמשאלותיי, חלקם לא יתממשו עוד לעולם.
.....
אני אקרא לה ברניקי המלכה
בשל עיניה הירוקות ושערה הפחם
וראשה הנכון שלא
הוכתר מעולם.
אני אקרא לה ברניקי המלכה
בשל אצבעותיה הארוכות
וגזרתה הדקה, בשל השביר כל כך
והנדיר כל כך...
