לא יודעת על איזה כפתור לחצתי, אבל הוא השמיד לי את הסקירה הקודמת בעודה באיבה, ולא איפשר לי לשחזר אותה. יש כאן מפלצת סקירות או משהו כזה.
אז בניסיון לשחזר את הסקירה או למעשה לכתוב אותה מחדש, כי הטכנולוגיה של האתר לא מאפשרת שמירה תוך כדי כתיבה ולא מפעילה שום פונקציות שחזור, אני כמובן לא אכתוב בפעם השניה מה שכתבתי קודם. אני אצטרך להמציא משהו חדש כדי לא לשעמם אותי. רק סיפרתי על איזה סרט שראיתי, ובו היה ברור שבכל פעם שהמצלמה והתסריט מתמקדים על דמות כלשהי, הסצנה הבאה תהיה מוות עתיר פיצוצים וקטשופ של אותה דמות. סרט מהסוג הזה. אבל זה היה כדי להבהיר נקודה ברורה - כדי לחוש קשר לעלילה, וצער על מותה של דמות בידיונית, צריך לפני כן לחוש אליה אמפתיה.
וזה מה שלא קורה כאן בספר. אני לא מדברת על המוות הפותח את הספר. כאשר מוות פותח ספר, לא תמיד יש הזדמנות לייצר אמפתיה לקורא מראש. בספרים טובים האמתפיה נוצרת במהלך התפתחות העלילה, כאשר מתגלים פרטים על חיי הקורבן, או על ההשפעה שלו על הנותרים בחיים. אז זה לא קורה פה. בנוסף ישנו מוות במהלך העלילה, וגם כאן לא נוצר קשר אמפתי עם הדמות קודם מותה. וגם לא אחרי זה. למעשה לא נוצר קשר אמפתי עם אף אחד מהגיבורים. לא הבלש המיואש והדכאוני. לא גרושתו שמוצאת את עצמו מאויימת בעקבות עבודתו, לא שותפתו לחקירה, לא קורבנות הפשע, לא חבריהם או שכניהם. ולמעשה אף לא אחד. קוראים על דמויות פלקטיות שטחיות, כמו פקמנים ומפלצות המרצדים להם על מסך מחשב אטארי ישן, ואינם מעלים ומורידים לאיש, גם לא לזה המשחק בהם.
ואיזה מין שם של ספר? כן, זה קיץ. בברצלונה, מה שאומר חם מאוד. וכן, יש כאן מוות. נער מתאבד, או מופל אל מותו. אבל מה פתאום "משחקי קיץ קטלניים". שום משחקים ושום דבר. שם פושר וחסר השראה. לספר פושר וחסר השראה, על דמות בלש פושרת וחסרת השראה. אם חשבתם לקרוא את זה - אל תטרחו. יש לי צ'יילד חדש.


















