חבל, חבל מאוד.
חבל שההוצאה לאור לא טורחת לכתוב שהקורא יבין את ״הקורבן המושלם״ טוב יותר אם יקרא את ״משחקי קיץ קטלניים״
ספרו הראשון של היל. אבל ההוצאה כן מזכירה שהספר הראשון היה לרב-מכר עולמי, מטעמים מובנים...באתר אמזון
ובאתרים אחרים באנגלית אומרים שהספר חלק מסידרה. וגם סוף הסיפור לא מותיר ספק שיהיה המשך, חלק מהתעלומה באשר
להיעלמותה של אשתו של המפקח סלגדן לא פתור, כמו גם כמה דברים מהתעלומה שאותה חוקר סלגדו בעצמו בקשר לחברה (ראה תקציר)
הספר עצמו כתוב טוב, ויש בו אפילו כמה קטעים מרתקים, הוא לא מתיימר לטוות תעלומה שפתרונה יהיה פנטסטי ובומבסטי, וזה מצא חן
בעיני. אם כי היו בו פסקאות מיותרים לגמרי לפרקים ואפשר היה לקצר.
אם אני אקרא את הראשון או ספרי המשך? כנראה שבכל זאת לא, ספרי מתח בהמשכים הם קצת יותר מדי בשבילי וזה מרגיש לא בוער,
אבל מי שאוהב, נראה לי שייהנה.

לא יודעת על איזה כפתור לחצתי, אבל הוא השמיד לי את הסקירה הקודמת בעודה באיבה, ולא איפשר לי לשחזר אותה. יש כאן מפלצת סקירות או משהו כזה.

אז בניסיון לשחזר את הסקירה או למעשה לכתוב אותה מחדש, כי הטכנולוגיה של האתר לא מאפשרת שמירה תוך כדי כתיבה ולא מפעילה שום פונקציות שחזור, אני כמובן לא אכתוב בפעם השניה מה שכתבתי קודם. אני אצטרך להמציא משהו חדש כדי לא לשעמם אותי. רק סיפרתי על איזה סרט שראיתי, ובו היה ברור שבכל פעם שהמצלמה והתסריט מתמקדים על דמות כלשהי, הסצנה הבאה תהיה מוות עתיר פיצוצים וקטשופ של אותה דמות. סרט מהסוג הזה. אבל זה היה כדי להבהיר נקודה ברורה - כדי לחוש קשר לעלילה, וצער על מותה של דמות בידיונית, צריך לפני כן לחוש אליה אמפתיה.

וזה מה שלא קורה כאן בספר. אני לא מדברת על המוות הפותח את הספר. כאשר מוות פותח ספר, לא תמיד יש הזדמנות לייצר אמפתיה לקורא מראש. בספרים טובים האמתפיה נוצרת במהלך התפתחות העלילה, כאשר מתגלים פרטים על חיי הקורבן, או על ההשפעה שלו על הנותרים בחיים. אז זה לא קורה פה. בנוסף ישנו מוות במהלך העלילה, וגם כאן לא נוצר קשר אמפתי עם הדמות קודם מותה. וגם לא אחרי זה. למעשה לא נוצר קשר אמפתי עם אף אחד מהגיבורים. לא הבלש המיואש והדכאוני. לא גרושתו שמוצאת את עצמו מאויימת בעקבות עבודתו, לא שותפתו לחקירה, לא קורבנות הפשע, לא חבריהם או שכניהם. ולמעשה אף לא אחד. קוראים על דמויות פלקטיות שטחיות, כמו פקמנים ומפלצות המרצדים להם על מסך מחשב אטארי ישן, ואינם מעלים ומורידים לאיש, גם לא לזה המשחק בהם.

ואיזה מין שם של ספר? כן, זה קיץ. בברצלונה, מה שאומר חם מאוד. וכן, יש כאן מוות. נער מתאבד, או מופל אל מותו. אבל מה פתאום "משחקי קיץ קטלניים". שום משחקים ושום דבר. שם פושר וחסר השראה. לספר פושר וחסר השראה, על דמות בלש פושרת וחסרת השראה. אם חשבתם לקרוא את זה - אל תטרחו. יש לי צ'יילד חדש.

בזמן האחרון כל ספר אכשווי שאני לוקח ליד מרגיש לי כמו תסריט מוכן לסרט פוטנציאלי ("האחים סיסטר" לדוגמא)
מה יש לסופרים של ימינו שאיבדו את הבושה ומגישים לנו, הקוראים, סקיצות לסדרות ספרים או סרטים.
הדמויות קשורות אחת לשניה בכמה רבדים מסובכים עד שנאלצתי לרשום לעצמי מי כל אחת בסיפור,
הסופר מנסה לשתול בעלילה טוויסטים שירתקו את הקורא ובכך מרדד את הסיפור עוד יותר.
למזלי אני הולך לספריה קיבוצית וספרים כאלה אני מחזיר ללא צורך להסביר לעצמי למה התפתיתי לשלם עליהם.

האם בלש טוב חייב להיות אלמן/גרוש/פרוד/עגון? האם אי אפשר לפתור פשעים אלא אם כן אתה חי לבדך, שקוע במדמנת אלכוהול ואפוף טבעות עשן?
האם בלש בורגני פיכח, מדיף ריח אפטרשייב ולובש בגדים נקיים, סועד עם רעייתו היקרה ומשחק עם ילדיו הקטנים אינו פנוי רגשית ללכידת גווני הגוונים של הפשע?

מסתבר שלא. תנאי זה הינו כלל עולמי, חוצה יבשות ותרבויות. לא חשוב אם אתה בלש פרטי ישראלי, חוקר בריטי, מפקח אמריקאי, שוטר סקנדינבי או ספרדי. בשאלון הקבלה למועדון הבלשים המוצלחים, גיבורי הספרים, תצטרך לרשום: single.

גם גיבורנו הספרדי/ארגנטיני, הקטור סלגאדו, שחונך ככל הנראה את סדרת הספרים הבאה (זהו ספר ראשון, אבל אל דאגה, הסופר שלנו פתר חידה אחת ופתח אחרת...) הינו גרוש עם כל התוספות: אלכוהול ועישון.

הספר הזה דומה בעיני לתבשיל שהתבשל בתחילה לפי כל הכללים. איסוף חומרים קפדני, קיצוץ, עירבול, הקפצה, טיגון ואפילו בישול איטי למזג את כל הטעמים. ואז פתאום הגיעו האורחים מהר מן הצפוי והטבח הגביר את הלהבה והקדיח את התבשיל. גם פה התעלומה מעניינת, הסופר זורע תעלומות ורמזים, זה הולך להיות ספר טוב, נד הקורא בראשו ומצקצק בשפתיו. ואז, פתאום הכל מתגלה בבת אחת, קצת הגיוני וקצת לא, התבשיל הוקדח ואתה הקורא נשאר עם טעם מר בפה.

למותר לציין שאני כבר חדלתי להתרגש יותר מדי מספרי מתח. משחקי הקיץ מוכרחים להיות קצת אחרים, קצת יוצאי דופן, מקוריים וייחודיים כדי לגרום לי להעניק 4 או 5 כוכבים. סורי אנטוניו, אתה באמת מודה לכל מי שסייע לך להוציא ספר טוב מאוד. אבל לדעתי הוא רחוק מזה.

בספר הזה נופל צעיר אל מותו מן החלון. התאבדות? תאונה? הבלש שלנו נקרא אל הדגל מפני שהוא מנוע מלהשתתף בחקירות יותר גדולות. הוא הפליא את מכותיו באיזה רופא אליל-סוחר בנשים ולכן הושעה מתפקידו. חקירת מותו של הצעיר היא הגלייה למחוזות החקירות-הלא-נחשבות, אבל היא בעצם לב לבו של הספר. מה שלא לגמרי הגיוני הוא, שאמו של הצעיר, שנטשה אותו בעודו פעוט ולא יצרה איתו קשר במשך 18 שנה, היא העומדת על כך שהחקירה תמוצה. היא מנדנדת למשטרה, היא עוקבת אחר מאמציה והיא זאת שדוחפת אותה.

הקטור הבלש חוקר את התעלומה ובעצמו נחשד ברצח רופא האליל ויש גם גיבורה ושמה ברצלונה, לא, לא עירו היפה של קרלוס רואיס סאפון, אלא עיר מיוזעת שאין כמעט אתר תיירות שאינו מוזכר בה. מה שאומר כי הסופר שלנו שואף להקים חברת תיירות, שתארגן טיולים בברצלונה בעקבות הספר ממש כמו דן בראון בצופן דה וינצ'י ופריז.

אז מה בכל זאת למדתי מהספר?

שגם אם יש לך חומרים טובים ועיר תיירותית וגם חוש הומור לפרקים וגם כשרון כתיבה, לא בטוח שתצליח להפיק ספר משובח.
שהספרדים בזים לארגנטינאים.
שגם אם הספר נמכר במיליונים הוא יכול להיות בינוני.
שאם שילמתי עליו 25 שקלים זה בהחלט נסלח.

אם אתם רוצים להסתפק במסקנות שלי תוכלו לקרוא משהו אחר.

עכשיו לא ברור לי כלל וכלל למה הספר נעלם בטרם עת מן העמוד הראשי. כנראה שמישהו העלים אותו ומוטב לשלוח בלש לחפש אותו.