הביקורת נכתבה ביום רביעי, 5 בפברואר, 2014
ע"י מוריה בצלאל
ע"י מוריה בצלאל
נהניתי לקרוא את הספר הזה. באופן מפתיע, מצאתי את החלק הראשון מרתק יותר במובן מסויים. דוסטויבסקי כותב יפה כל כך, בכנות גמורה, הטקסק ממש עוצמתי והומוריסטי בשילוב עדין ובמינון מדוייק.
“Talking nonsense is the sole privilege mankind possesses over the other organisms. It's by talking nonsense that ."one gets to the truth! I talk nonsense, therefore I'm human
והוא עושה את זה לאורך כל הסיפור - הוא בן אנוש. הוא אומר את האמת, מה שנשמע כמו שטויות גמורות.
חוץ מזה, היה לי קשה עם העובדה שהוא כותב בגוף שני, כמו מניפסטו. זה היה די מטריד... לפחות בשבילי.
לעתים הוא גם הפך את הקשקושים שלו ממונולוגים לדיאלוגים בצורה כזאת חלקלקה, מה שהיה ממש משעשע ומעניין, אבל שוב, מרתיע קצת. זה כמו לקרוא מכתב שנכתב על ידי אדם שחולה בנפשו. אבל שוב, לדעתי, זה מה שהפך את הכל ליותר מרתק. אחרי הכל, מה יותר כן ואמיתי מאדם שחולה בנפשו?
אהבתי בעיקר את הסיום: [The notes of this paradoxalist do not end here, however. He could not refrain from going on with them, but it seems to us that we may stop here.]
הסוף הזה מביא את הסיפור כולו לפרספקטיבה אחרת והופך את כל המשמשעות של הסיפור לשאלה! מה שגרם לי להרים את הראש מהספר בסוף ולמלמל "ממ... מה הרגע קרה כאן?"
0 הקוראים שאהבו את הביקורת