ספר קשה לקריאה. לא בשל רמת כתיבתו, נהפוך הוא, הקריאה זורמת והכתיבה פשוטה למדי. אבל הנושא - קשה וכואב.
אין צורך להכביר במילים. מספיקות אלה שעל הכריכה: "מי רצה למחוק מהזיכרון את מאיר בינט - המרגל שהתאבד בקהיר?"
וכן, מישהו רצה למחוק אותו. שהרי איך ניתן להסביר את כל השאלות שכתובות שחור על גבי לבן ונותרות ללא מענה.
גם היום, כמו אז, הממסד מבקש להציל את עורו על חשבון אותו "כושי" שעשה ויכול כעת ללכת.
גם היום, כמו אז, דום שתיקה מצד הממסד.
זו לא שאלה של פטריוטיות. ממש לא! אחרי עשרות שנים, ניתן לצפות למעט עשיית חסד עם הקורבן ומשפחתו.וגם עם הציבור הישראלי, שזקוק לדמות הירואית, אבל גם רצוי שיכיר אותו.
מה שהיה - היה. לא ניתן להחזיר את הגלגל אחרונית, ובאמת יש מקרים שכדי להציל מערכת שלמה יש צורך בהקרבת הפרט.
אבל מותר ורצוי לדרוש הסברים. לקבל מענה עבור שאלות רבות. במיוחד בהנצחתו ובתודעתו הציבורית.
ואסיים בשיר שכתב בכלא המצרי באוקטובר 1954:
"החיים כשלעצמם הם שום דבר (חסרי משמעות),
אבל האופן שבהם אתה חי אותם הם הכול.
המוות כשלעצמו הוא חסר מעשמעות,
אבל פחד המוות הוא הכול.
האמונה עצמה היא חסרת משמעות,
אבל האמונה באלוהים היא הכול."
מאיר מקס בינט ז"ל















