בערך שליש מהזמן אני ישן. בחצי מהזמן שנותר אני עובד או בעבודה (לפעמים יוצא אפילו שגם וגם). נותרה שישית חיים. בערך שליש ממנה מוקדש למחויבויות משפחתיות. שליש נוסף נבלע על ידי עניינים כגון לנסוע לסידורים, למצוא מקום חניה לאוטו, לעשות סידורים, לנסות לערער על דו"חות החניה שקיבלתי בזמן הסידורים (אני צריך לעשות בממוצע 10 שיחות עד שמישהו באגף החניה המזורגג עונה לי, ואז לפקסס [שלוש פעמים, בממוצע] את הערעור עד שהוא מגיע ונדחה), לקחת את האוטו המוזנח שלי לשטיפה, לעבור על חמישים הודעות הדוא"ל שמגיעות אלי מדי יום (על שלושים אין צורך לענות, על חמש עשרה אני עונה, חמש אני משאיר למחר) ועל שתיים שלוש שלא הספקתי לענות אתמול, ללכת לשלם את דו"חות החניה עם הקנס שהצטבר... הבנתם את הרעיון. mui כיף, כיף שבא להתעלף. אחרי כל זה, מתוך השעות הספורות של זמן פנוי שנותרות לי כל שבוע, אני מצליח לפעמים לקרוא שעה פה, שעה שם.

אז למה, לעזאזל, הקדשתי את הזמן היקר הזה לספר שידעתי מראש שיעצבן אותי? הרי היה לי ברור מראש שלא אמצא ב"קללת דרעי" פרוזה משובחת ושהקריאה שלו לא תסב לי שום הנאה אסתטית או אינטלקטואלית. זה כנראה סוג של מס טיפשי שאני מטיל על עצמי, לקרוא מדי פעם ספר רק בגלל שזה "חשוב לדעת". וחשוב לדעת על מעלליו של דרעי, גם בגלל שהוא (אם אינני טועה) חבר הכנסת היחיד שחזר לכנסת אחרי שישב בכלא ולא מן הנמנע שגם "נזכה" לראותו שוב בממשלה.

משלל פרשיות השחיתות, השוחד, המרמה, ההדחה לשקר והפרת האמונים המתוארות בספר הזה, אכתוב על אחת בלבד. לטעמי זו הפרשה המכוערת מכולן, ואריה דרעי כלל לא הואשם בְּגינה. דוגמא מובהקת מזו לעשית "רעה תחת טובה" קשה למצוא. הנה הסיפור.

יפה, אשתו של דרעי, גדלה בבית היתומים וינגרטן בירושלים. בשנת 1977 ביקרו שם איסר ואסתר ורדרבר, זוג ניצולי שואה עריריים מניו-יורק. הם שוכנעו "לאמץ" את יפה דרעי, ובמשך שנים שלחו לה מכתבים ומתנות. על אף ששניהם התפרנסו מקצבאות, עלה בידם לסייע לה כספית לאורך כ-14 שנים בסכום כולל המוערך בכ-50,000 דולאר.

כשטבעת החנק של חקירות השחיתות בעניינו סגרה עליו, דרעי הבין שהוא חייב להמציא הסברים כיצד הצליח לרכוש, במהלך תקופה קצרה יחסית בה היה עובד מדינה, כמה דירות מפוארות. הוא ניסה לעשות זאת באמצעות סיפור שקרי ולפיו איסר ורדרבר העביר לאשתו ולו מאות אלפי דולארים במזומן לצורך רכישת דירה. ורדרבר מת מספר שנים קודם לכן ולפיכך, באופן טבעי, לא יכול היה להכחיש זאת. מאחר ולזוג ורדרבר לא היה אף פעם רכוש רב וגם לא משרות משתלמות, היה צריך גם למצוא הסבר כיצד הם התעשרו. הגירסא המכוערת וחסרת השחר אותה ניסה להפיץ שמואל וינברג, שליח של דרעי, היתה שאיסר ז"ל התעשר מגניבת רכוש יקר-ערך של נספים בשואה (עמ' 163).

וינברג סיכל את נסיונות משטרת ישראל לחקור את האלמנה ורדרבר בניו-יורק, ניסה להחתים אותה על תצהיר שקרי, והקליט את השיחות. משסירבה לחתום, הוא לחץ עליה שוב ושוב. השופטים קבעו שהזקנה נשמעת בשיחות המוקלטות האלו כמו "דג המפרפר ברשת" (עמ' 178). הוא גם ניסה להשיג עדי שקר שיתמכו בגירסה המפוברקת אך מאמציו נכשלו.

אם מתחשק לכם לדעת על הגועל נפש הזה יותר, ואם יש לכם זמן אינסופי, אתם מוזמנים לקרוא את הפרוטוקולים של משפט דרעי, המתפרסים על פני כ-50,000 עמודים. אבל אני לא ממליץ לכם לעשות את זה, אין לי שום דבר נגדכם, נהפוך הוא.

סוף דבר – המחוזי גזר על דרעי ארבע שנות מאסר, העליון הפחית לשלוש, ואחרי ניכוי שליש (כפי שנוהגים באסירים שהתנהגותם טובה, כאלה שמקפידים לומר סליחה-בבקשה-תודה, מה שקרוי אסירי תודה) הוא ישב שנתיים. ועכשיו - עכשיו הוא שוב אתכם.

https://www.youtube.com/watch?v=v6x3y7Qtkg8

לפני כשנה פגשתי תומכת ש"ס ותהיתי איך היא מוכנה להצביע למפלגה שבראשה עומד עבריין מורשע שישב בכלא. תשובתה: "גם יוסף הצדיק ישב בכלא".

"השר [דרעי] שבראשית בשנות ה-80 היה עדיין תלמיד ישיבה חסר כל והתגורר בקרוואן בישוב מעלה עמוס, הפך בתוך שנים ספורות לאדם אמיד...המסוגל לרכוש לעצמו מספר דירות, לקנות לעצמו מגרש בהר שמואל, לסייע לקרובי משפחה ולחברים בשדרוג מצבם הכלכלי, ליהנות מקרנות שפע מסתוריות. לחיות כמו מלך."

מוטי גילת, אחד מטובי העיתונאים החוקרים בישראל, ואולי גם בקנה מידה עולמי, חושף את פרצופו של אריה דרעי כאחד האנשים שהכינוי "צדיק" רחוק מהם כרחוק מזרח ממערב. הספר נכתב באופן כרונולוגי, כאשר עם כל פרק הולכת ונחשפת דמותו של דרעי. גילת מתאר את פשעיו של דרעי בתיק הציבורי ובתיק האישי, את השיטות, השקרים, שיבושי החקירה, העמדות הפנים, הלחצים והאיומים שבהם נקטו דרעי ואנשיו. גילת אינו מסתפק בתיאור ההיבטים הפליליים והמשפטיים בלבד, אלא נותן לקורא מבט נרחב על הלך הרוחות בציבור, על הנסיונות החוזרים ונשנים של דרעי ליצור את הרושם שהוא הינו הקורבן (היום היו קוראים לזה פייק ניוז), על אחורי הקלעים של החקירה והלחצים שהופעלו על המשטרה, על הפרקליטות, על היועצים המשפטיים ועל השופטים. מעניין מאוד לראות איך דרעי אינו בוחל באמצעים כדי לחפש חולשות של מי שקידם את החקירה נגדו, ולנסות להפיל בפח אנשים שהוא ניסה לפגוע באמינותם. במערכת הפוליטית היו חברי כנסת ישרים ואמיצים שניסו לעמוד מולו, אך מנגד היו גם חברי כנסת שניסו לעזור לו מסיבות שונות (חלקם גם יורשעו בהמשך בפרשיות משלהם). בספר אף נחשפת התנהגות מפתיעה לרעה של רבין ופחות מפתיעה של נתניהו, אשר בניסיון לרצות את דרעי ולהשיג את תמיכתו, היו מוכנים לעשות מעשים שלא יעשו.

הקורא מקבל תחושה של קריאה בספר מתח השזור תכסיסים שכמו נלקחו מתוך ספרי ריגול - חפרפרות, האזנות, ידיעות כוזבות, שיבושי חקירה ודון קישוט אחד בשם תנ"צ מאיר גלבוע, החוקר הראשי של פרשיות דרעי, שבאופן מפתיע הצליח במלחמותיו בטחנות הרוח, למרות הנסיונות לפגוע בחקירה ואף לסגור אותה.

במאמרו "'קללת דרעי': האריה שאהב כסף", כותב יוסי שריד:
"לכאורה זה ספר מיותר, מה הצורך בחזרה אל מקום הפשע? הרי הדברים התרחשו לא מזמן, רק לפני 15 שנים, והם עדיין חקוקים בזיכרון הציבורי והאישי; הרי כולנו היינו כאן, חיינו וחווינו. אני עצמי הייתי אז 'בעניינים', ומה כבר יכול ספר כזה לחדש לי? אך מרדכי גילת, בכיר תחקירני ישראל, הולם שוב, חוזר ומפתיע. 'קללת דרעי' שלו הוא ספר 'מדהים', הוא ספר 'מהמם', סלחו לי על הביטוי, ולעצמכם אל תסלחו אם לא תקראו אותו. זה ספר חובה לכל אזרח שרוצה לדעת איפה הוא חי, ולא רוצה להיות על המאדים."

הסקירה מוקדשת לרשימה ארוכה של אנשים שהצליחו להביא לחשיפת הפרשות ולהרשעתו של דרעי: מוטי גילת ומלי קמפנר שביצעו עבודה סיזיפית והצליחו להגיש לקורא תחקיר עיתונאי ברמה הגבוהה ביותר; עורכי "ידיעות אחרונות" שנתנו להם גיבוי; עיתונאים נוספים שחשפו פרשיות שונות; חוקרי המשטרה, ובעיקר מאיר גלבוע, שנאבק מול כוחות בעלי השפעה בתוך המשטרה כדי לחקור את כל מה שצריך בנחישות יוצאת דופן; התובעים ובראשם יהושע רזניק; פרקליטות המדינה דורית בייניש ועדנה ארבל על התמדתן בחתירה לחשיפת האמת ועל הגיבוי שנתנו לחוקרים; השופטים שעשו מלאכתם נאמנה; אלה מבין חברי הכנסת שעמדו בלחצים הפוליטיים ובאיומים שהופעלו נגדם; רמי עובדיה, מפקד כלא מעשיהו שהתמודד עם הלחצים, האיומים וחוסר ההגנה של הדרג המקצועי; עו"ד משה גלזנר, הממונה לשעבר על מחוז חיפה, וכל אותם אנשים שהחליטו להעיד ולספק ראיות לעבירות של דרעי, תוך סיכון עצמי.

הספר מיועד למתעניינים בפוליטיקה ובחיים בישראל, למי שרוצה להבין איך נראית חקירה עיתונאית מעולה, למי שהדמוקרטיה מעניינת אותו ואף פעם לא ממש הבין במה היא כרוכה, לחובבי ספרות מתח וריגול, לישראלים באשר הם ולכל מי שיודע לקרוא.

זו רק תזכורת.......
מעציב, מעציב מאד שכך הם פני הדברים.
ממליץ לאלו ששכחו להכנס לפחות לויקיפדיה עדיף לספר כדי "לרענן" את זכרונם.
בית המשפט פסק את שפסק וחשוב לשוב ולקרוא את פסק הדין אפילו אם זה מטריח.
כיצד נראית ממשלת ישראל שמכהן בה שר נבחר עם עבר פלילי חמור.
כיצד אנו נראים בעיני עצמנו ובעיני העולם.
האם היית אתה האזרח מקבל עובד אפילו זוטר לתפקיד שיש בו אחריות עם עבר שכזה?
אנא אנו צועדים?....
נכון את המחיר שילם אבל לחזור להיות שר בממשלת ישראל היתכן כדבר הזה?
מהו המסר לחברה הישראלית חשתי צורך לשתף אותכם ברגשותי בנושא זה!!!!
נחצה עוד קו אדום כדם במעשה הזה איני יודע להגדיר כי איני מוצא מילים לתחושת הגועל שזה מעורר.

לכאורה, מה כבר יכול להיות מעניין בספר המעלה מחדש את סיפור פרשת דרעי תוך הצגה חד-צדדית של העיתונאי שכתב את התחקיר המקורי? מדוע כדאי להשחית את זמננו על הספר?

זהו סיפור מטלטל על קשר שנקשר נגד שלטון החוק בישראל. לא מדובר על פשע, אלא על ניסיון השתלטות על המערכת המשפטית באמצעות מנופים פוליטיים. ולא די בכך: זהו קשר כנגד דעת הקהל ע"י הפעלת לחצים על התקשורת החופשית. זהו ספר על מלחמתם של בני האור בבני החושך.

הנקודה אינה סיפורו האישי של דרעי. הנקודה היא שהמערכת הדמוקרטית שבמסגרתה מתנהלים חיינו אינה חסינה בפני התקפה: כל אחד יכול לתקוף אותה, בכל נקודת זמן, ובהינתן שילוב של עוצמה ואינטרסים - היא עלולה שלא לשרוד. אנחנו איננו יודעים זאת: חיים את חיינו בשלווה, עוסקים בעניינינו הפרטיים, וסומכים על המערכת האוטו-אימונית של הדמוקרטיה שתדע להתגבר על כל תוקף. הסיפור המזעזע שעולה מספר זה הוא שרק צירוף מקרים גרם לכך שהפרשה לא הסתיימה בנצחונו של דרעי. היו נקודות זמן שבהן הוא יכול היה להביס את שלטון החוק. אפשר להפסיק לישון בשקט: המסקנה היא שכדי לשרוד המערכת צריכה את המעורבות הפעילה של כולנו.

למי אנו חייבים את נצחון המערכת על התוקף? לאנשים שרובם אינם גלויים לאור הזרקורים. בולטת בספר חשיבותם של אנשי הפרקליטות ושל מערכת המשפט. במקרים בולטים בסיפור, נצחון החוק היה תוצאה של פעולות אמיצות ונקודתיות של לוחמים אלו. צריך לקרוא כדי להאמין עד כמה אנשים ספציפיים נטלו על עצמם אחריות אישית להצלחת המערכה על שלטון החוק.

מעבר לכך, עולה מהספר תלותנו המוחלטת בעיתונות חופשית ולוחמת. כנגד הזרם, הדיסאינפורמציה, הלשכות הפוליטיות המושחזות, ההתגייסויות הפוליטיות, הלחצים הכלכליים ואפילו מקרים מפחידים של טרור אישי - אלו הם שומרי החותם. ויש הרבה דוגמאות בספר לאותם שמעלו בתפקידם. ומה תפקידנו-אנו? תפקידנו הוא להיות מעורבים, להטיל ספק, לעקוב, לדרוש מידע אמיתי.

למרות שהספר נכתב ע"י מי שהיה מעורב עמוקות בסיפור ולא ע"י מתעד אובייקטיבי - הוא מסכם יפה את הדברים. חלקים בספר נקראים כסיפור מתח. אני סבור שהספר חשוב לקריאה, וגם לרכישה כתמיכה ביוזמת המחבר. במחירי שבוע הספר - זו לא הקרבה גדולה מצידנו.

ובכן חברים, כתיבה אחרי פסק זמן ארוך כל כך ראוייה שתתחיל דווקא על ספר שנכתב על הכלוב האזרחי בו אנו חיים.
הבאתי את הספר לידי בתנאי פתיחה גרועים עבור הסופר.
1. דעתי לא הייתה שלמה עם הרשעתו של דרעי, כלומר סמכתי על מערכת המשפט שהרשיעתו, אך לא הוסר החשש מליבי שמא הייתה כאן רדיפה מכוונת של הממסד האליטסטי נגד דרעי על דברים ששאר ה"שוררים" עשו כדבר שבשגרה. (הימשכות המשפט, חקירות בחו"ל וכו' וכו').
2. לא נסוג החשש או יותר מחשש שמא יש כאן אובססיה של עיתונאי כלפי מושא סיקורו וניסיון לאמת בכל דרך את צדקת מאמריו.

למרות כל זאת - פתחתי את ספרו של מרדכי גילת "קללת דרעי". תיכננתי לקרוא אותו בריפרוף, בשליפת קטעים פיקנטיים ומעניינים, אך מהר מאוד, מהר מידי, מצאתי את עצמי צולל אל קרביה של אחת הפרשות המזעזעות בציבוריות הישראלית.
זהו ספר שכתוב בהיצמדות כרונולוגית אדוקה למהלך השתלשלות העניינים, זהו ספר שפותר לך אחת לאחת את מכלול הספקות שליוו אותך כאזרח לגבי פרשת דרעי ובכלל כלפי פרשיות שחיתות והון - שלטון. זהו ספר שמבהיר לך בצורה ברורה ביותר מי הם הטובים ומי הם הרעים. זהו ספר שמראה לנו האזרחים הקטנים עד כמה אנו תמימים, עד כמה עובדים עלינו בעיניים, עד כמה שום כותרת עיתונאית/טלוויזיונית אינה חפה מאינטרסים וממניפולציות יח"צניות.
בתום הקריאה אינך יכול שלא להיות חד משמעי עם עצמך כלפי פרשיות שחיתות או פרשיות מין של אנשי השררה.
קיבלתי את הספר מחבר שהיה חובב דרעי ידוע, הוא אמר לי "קרא את הספר ותרצה לרדת מהארץ" אז זהו, שקראתיו ואכן התמלאתי זיעה קרה אך נהפוך הוא, גיליתי בו גם את פניה היפות של מערכת המשפט ושל העיתונות החוקרת. בניגוד לאזרח הפשוט שמונשם תודעתית ע"י בעלי אינטרס, הרי שהראשונים מונחים ע"פ אמות מידה של אמת וצדק וניחנו בכוחות התמדה ועקשנות מרשימים.
העברתי את הספר לדודתי שהייתה מעריצת דרעי מושבעת. היא החזירה לי אותו לאחר קריאת חציו באומרה "לא יכולתי כבר להמשיך לקרוא את הגועל נפש הזה" ואכן - לא פעם במהלך הקריאה אתה חש כקורא תדהמה, שנאה, מנוצל. לא פעם אתה תופס ושואל את עצמך "איך הלכתי שולל בספקותיי לגביי האיש ומעשיו?" התשובה מופיעה אף היא לאורך הספר מדובר בגדול נוכלי ישראל, במניפולטור ענק, באדם חסר גבולות, באדם שהפיל ברשתו את גדולי ה'ישרים' בשלטון דאז, פלא שאתה אזרח תמים נפלת גם אתה ברישתו?!...
לפעמים, מגודל הזעזוע אתה מעלה ספקנות לנכונות הדברים. אך מעבר לכך שכל ממצא בספר מגובה בראיות, מסמכים, עדויות. הרי שכל יום שעובר ודרעי לא תובע את גילת תביעת דיבה על התגליות המרעישות, מחזקת אצלך ההבנה שאכן כך הם פני הדברים.
יתירה מכך - אתה נדהם מחוצפתו של מושחת זה להעז ולבקש שוב את אמון הציבור שיחזירו שוב אל זירת הפשע בבחירות הקרובות.
המלצתי: סיתמו את האף, הצטיידו באורך רוח, אך אל תוותרו בשום אופן על קריאת הספר. זהו מסמך קריאה חובה לכל אזרח שאיכפת לו.
בהצלחה!

ספר מרתק , חוויה קשה ומעוררת מחשבה.
הספר מכיל בתוכו שתי עלילות:
א. "ההתפתחות" של דרעי האדם, מפלגת ש"ס ומשפט דרעי.
ב.מסע החניכה של מרדכי גילת כעיתונאי ותחקירן יחד עם ציוותו. במקביל יש תיאור של התנהגות העיתון "ידיעות אחרונות" והתקרנפותו בסוף הדרך.
ברקע מתוארים מנגנוני השילטון: כנסת ישראל על חבריה, ממשלות ישראל לדורותיהן( מכל גווני הקשת הפוליטית) כגוש אינטרסנטי, חסר כל עכבות מוסריות, אתיות או מבט לטווח ארוך.
שלא לדבר על מפלגת ש"ס.
מול כל אלה עומדות מערכות אכיפת החוק: משטרה, פרקליטות ובתי המשפט. צריך לקרוא כדי להאמין.
שימו לב , איני כולל את אוכלוסית עורכי הדין כי זו קבוצה " מיוחדת במינה" ודי לחכימא..
בספר יש מתח וזאת למרות שהתוצאה ידועה. הצגת התככים והקנוניות מול תהליכי מיצוי האמת מתוארים יפה מאוד.
הספר לא קיבל את הציון המירבי משתי סיבות:
א.הוא כתוב "עיתונאית". הכתיבה עשירה בסופרלטיבים לדמויות ומעשים. מוטי גילת לא בטוח אולי באינטליגנציה של הקורא וצובע כל פעולה ודמות בתואר כלשהו. חבל.כתיבה מצמצמת היתה תורמת לעוצמת העלילה.
ב.לית מאן דפליג כי דרעי קיבל את מה שמגיע לו ואלי אף פחות מדי.איני סובר כי יש לו מקום כלשהו לחזור לפוליטיקה.
חסר לי בספר רטרוספקטיבה : האם השתפרנו, נסוגונו או עולם כמנהגו ינהג?
איך המעשים נראים בהשוואה האלו מול ההיסטוריה הגלויה והסמויה של מדינת ישראל.
ועם כל זאת שווה לקרוא את הספר.

ספר חובה למי שמעוניין להכיר ולדעת מקרוב את דמותו של אחד ממנהיגי המדינה. הכתיבה של מוטי גילת סוחפת ומאירה דמות טרגית של מי שיכולותיו גבוהות אך הוא מנתב אותן לרעה.
קראתי את הספר ב -3 ימים.

ספר של העיתונאי גילת ,קשה לתפוס את הכוח האדיר שהיה מנת חלקו של אריה דרעי בין אנשי השלטון,שחיתויות ומאבקים כוחניים בלתי פוסקים.דברים בלתי נתפסים ואיומים בלשון המעטה.השאלה נשאלת אם כחיבתו של גילת אוביקטיבית או מונעת ממניעים אחרים. בכל זאת ספר מאוד מרתק על תקופה מסוימת בחיי המדינה עם כל כך הרבה תככים.

זוכרים את השיר "הוא זכאי הוא זכאי",בזמנו באמת האמנתי בכך שמעלילים עליו עלילות שווא. השד העדתי, השד הדתי...וכו'. גם זו בעיה בפני עצמה, אני יכול לגנוב ולגזול כאוות נפשי וכשתופסים אותי... מה רוצים ממני, זה בגלל שאני מזרחי, זה בגלל ששונאים ונטפלים לחרדים. על הגל הזה מאד קל לרכוש אמון של ציבור שלם, של המון עם חרדים ומזרחיים. דרעי הוא לא היחיד. פעם היו מנהיגים, היו צדיקים, גם היום יש, אבל הם בדרך כלל לא אלו שיושבים בראש. היום יש רבים שההנהגה משחיתה את נפשם, שהיתה אולי מושחתת גם קודם, יותר מדי אנשים דואגים ועושים לעצמם על חשבון קופת הציבור. רואים את זה בכל מקום. עמותות שלמות שקמות כביכול לרווחת ציבור מסוים ובעצם גורפות את רוב הכסף לכיסם הפרטי. מה שעוד מזעזע בכל הפרשה הזו, זו מסע הכוחנות והאלימות של דרעי וחבריו מש"ס כנגד כל מי שסייע לפרשה לצאת לאור. מסע נגד מערכת המשפט עצמה. לא יאומן שפעמים רבות הם כמעט הצליחו להשקיט ולמחוק את הפרשה. בקיצור אנשים כאלה הם באמת קללה למדינה, הספר טוב, מעניין, באיזה שהוא שלב הוא קצת אפילו מותח, אבל הכי חשוב, שהוא חושף את האמת, לא רק על דרעי, אלא גם על איך המדינה מתנהלת. לא אשכח ציטוט של רבין שמאד ניסה לגונן על דרעי "כולם גונבים למה דווקא אליו נטפלים".