ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 7 בנובמבר, 2013
ע"י פרל
ע"י פרל
"מי שנכנס לגיהינום, אין הגיהינום יוצא ממנו עוד". (עמוד 2)
הספר "רסיס ממגש הכסף" מאת מנחם אנסבכר, אשר כמפקד מחלקה בגדוד הנח"ל המוצנח (50) של חטיבת הצנחנים, לחם במלחמת יום הכיפורים (1973) בקרבות הבלימה כנגד הצבא הסורי ברמת הגולן. הוא ומספר קטן של לוחמים איישו את מוצב תל-סאקי, כשהם נצורים ומנותקים מכוחות צה"ל ונדרשו לבלום את תקיפתם של כוחות גדולים של הצבא הסורי. במהלך הקרב חייליו השמידו טנק סורי מטווח קרוב, והוא עצמו איים על חייליו פן יגלו מורך לב מול פני האויב, ואף פקד על חייל שלו להרוג חייל אחר תחת פיקודו אשר גנח מכאבים, בכדי שלא יגלה את מיקומם לסורים המתקרבים. הכוח היה נצור ונחבא בבונקר המוצב, גם לאחר שהצבא הסורי כבש את התל. רק שלושה ימים לאחר מכן חולצו אנסבכר ו- 28 חייליו בידי כוח צנחנים אותו הוביל מפקד הגדוד, יורם יאיר (ייה). אנסבכר עצמו אף נפצע בקרב שלוש פעמים. לאחר המלחמה התגייס לימ"מ, שירת כקצין בכיר במג"ב והקים משפחה. לכאורה השתקם אולם לא כך הוא: "סמכתם עלינו שנסתדר... צנחנים גיבורים לא צריכים כלום. הם חסינים או מתים. כל מה שביניהם זקוק רק לפחחות וצבע. מעיכות ושריטות מבפנים? אלה דברים שצנחן אמור להסתדר אתם לבד. גיבורים יכולים לדמם גם עשר או עשרים שנים. זה במסגרת החוזה. חוזה לכל החיים. העיקר הצבע! ובאמת הצבע נראה כמעט כמו חדש... 'פעם צנחן – תמיד צנחן. פעם גיבור – תמיד גיבור'." (עמוד 13)
בספרו מתאר אנסבכר את תהליך ההכרה, עשרות שנים לאחר המלחמה, בכך שהוא סובל מהפרעת לחץ פוסט טראומתית (PTSD), ואת הטיפול שעבר אצל פסיכולוגית מטעם משרד הביטחון. כך למשל, מספר המחבר כיצד בעת שנסע עם אשתו במכונית ושוחח עמה על סרט מלחמה בו צפו שניהם שאלה אותו אשתו אם הוא חושב שהאירוע המתואר בסרט דומה לקרב בו לחם במלחמת יום הכיפורים. לפתע ללא כל סיבה נראית לעין, החל לבכות בכי תמרורים וסבל מרעידות ופרכוסים. במקום אחר בספר מתוארים התסמינים אותם הוא חווה בעקבות העובדה שנפגע בגופו ובנפשו במלחמת יום הכיפורים, ומונה בין השאר קושי להירדם בלילה, עצב מתמשך במשך רובו של היום, בכל יום, קושי בהבעת רגשות, היעדר שלווה ותחושת היפראקטיביות, חרדות, התפרצויות זעם. אנסבכר מתאר כי הוא: "נמנע מקשר וקרבה וכדי להצדיק את עצמי אני מחפש ומוצא בזולת מגרעות. אני גם לא שומר על קשר עם אף אחד מן העבר (מהצופים, מהסדיר, מהמילואים, מהמשטרה, ובכלל)." (עמוד 78) וכן תחושה כי הוא "מרגיש כמו סיר לחץ." (עמוד 78)
הספר כתוב היטב ומתאר את תחושות המחבר, ואת תהליך הטיפול בשפה בהירה ובאופן קולח. לי כמי ששירת בצנחנים (ואחר-כך שירת גם במקומות אחרים) היה קל להתחבר לסיפור. אחד הקטעים בספר מצא חן בעיני מאוד: "כשהייתי מ"מ ביחידה המיוחדת למלחמה בטרור, הייתי לוקח את החבר'ה שלי למחצבה לאימונים בירי מדויק. הייתי תולה ריבוע ברזל קטן וכבד על חוט מתוח, כמו ממחטה שתלויה על חבל כביסה, והם היו צריכים לפגוע בו מרחוק. כשהכדור היה פוגע בברזל היה נשמע רעש מתכתי. כדי לפגוע בו הם היו צריכים לגייס את כל הידע שלהם בקליעה. מי שלא התחשב במסלול הבליסטי או מיקד לא נכון את העין או אפילו לא נשם נכון, לא היה פוגע. או שסתם היה לו מזל. גם זה חשוב. בכל אופן, הייתי אומר ללוחמים שלי לעמוד בתור. מי שפוגע, יכול לשבת בצד עם הסנדביצ'ים והשתייה. מי שלא פוגע צריך להמשיך לנסות עד שיפגע. לא היתה לנו אז מגבלה של תחמושת. ואז יום אחד נכחתי באימון דומה של אמציה. אם יש דבר שאמציה עושה יותר טוב מלקלוע זה להסביר לאחרים איך צריך ללמד לקלוע. לא ראיתי את כל האימון שלו, אבל שמתי לב שהלוחמים שלו הצליחו לקלוע יותר, והשתמשו בהרבה פחות תחמושת. מה התברר? שאצלו החבר'ה יורים בכל פעם רק כדור אחד. מי שפוגע יושב בצד ומסתלבט. מי שמפספס עובר לסוף התור. בהתחלה לא הבנתי את ההיגיון שבשיטה הזאת, הרי ליורה שפספס קל יותר לתקן את הירייה מיד, אבל אמציה הסביר לי שהוא נותן למי שמפספס הרבה זמן לחשוב על הפספוס. יש לו גם מספיק זמן לתכנן על מה הוא יקפיד כשיגיע שוב לראש התור. הוא יודע ששוב יהיה לו רק כדור אחד." (עמודים 126-127)
ספר חזק ומטלטל. ראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. מומלץ!!!
6 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
רץ
(לפני 11 שנים ו-9 חודשים)
פרל - ראוי שהבקורת המיוחדת הזאת קבלה את תשומת הלב, לגבי הקשר בין הלם קרב לנכונות לשרת,
הלם קרב, הוא אחד מהמחירים, שכול צעיר שמתגייס עשו לחוות בעוצמה כזאת או אחרת, זה היבט אחד של המחיר שאנחנו דורשים מהצעירים שלנו, האם החברה שלנו מוכנה לשלם את המחיר, או שהנכונות הולכת וקטנה, מה שאומר שלא כולם מוכנים לשלם מחיר זה.
לגבי הלם הקרב, הוא הולך ומוכר יותר ויותר במשרד הביטחון, מה ששנים לא הוכר וזכה להזנחה פושעת. |
|
|
פרל
(לפני 11 שנים ו-9 חודשים)
קודם כל תודה על השבח. הספר באמת מומלץ!
בלי קשר אני לא חושב שתופעת הירידה במוטיבציה קשורה קשר כל שהוא להלם קרב, פציעה ושאר מרעין בישין שהינם מנת חלקם של חלק מן המשרתים בחזית ובגבולות. הירידה במוטיבציה קשורה בעיני קשר הדוק לכך שנער בן 17 העומד להתגייס שעיניו בראשו מבחין כי חלק מן הציבור (ערבי וחרדי) לא מתגייס כלל. חלק אחר מן הציבור מתגייס לחצי מן הזמן (ישיבות הסדר), וחלק מחבריו לציבור החילוני מנצנץ ועף לקב"ן או מוריד פרופיל וכן הלאה. גם ההבנה ששירות קרבי בגולני או בהנדסה ואפילו בטיס לא באמת פותח דלתות בעולם העסקי ולא נתפס יותר על ידי מעסיקים כסמן חיובי בולט לאיכות האדם שמולם משפיע. "לך ל-8200," אומרים לו כולם, "תשיג ניסיון ומקצוע לחיים שלמים." ואם הוא לא מתקבל אז לפחות ג'וב בקרייה כדי לעשות במקביל תואר באוניברסיטה הפתוחה או לעבוד משמרות. אלו שכן שירתו ביחידות הצבא הגדול ובכלל זה חילות החי"ר, שריון, הנדסה, תותחנים נ"מ וכן הלאה יחזרו מלאים חוויות על בט"ש שוחק פיזית ומוסרית בשטחים (גם מי שמאמין שאיו"ש זה סלע קיומנו, והטקסט הזה אינו נוקט עמדה בעניין, יודע שמשימת השיטור על האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים מעמידה בבחינה מתמשכת את המוסר ואת עמוד השדרה הערכי של כל לוחם וחייל). נוסף על כל אלה קיים, כי זו מדינת ישראל ולא שווייץ, איום מוחשי על שלמותו הנפשית והגופנית של כל חייל בשל איומי הביטחון. המלחמה תמיד בפתח (מי שלא יפגוש אותה בסדיר יפגוש אותה במילואים) והסיכון קיים. בקיצור בעיה קשה. |
|
|
רץ
(לפני 11 שנים ו-9 חודשים)
פרל - זה אחת מהביקורות החשובות ביותר שנכתבו בסמניה, כי אתה בעצם כותב על החיים שלנו
על אלו שמשלמים את המחיר, לא בהכרח קל לזהות הלומים, ורק בשנים האחרונות החלה מודעות לתופעה, הביקורת הזאת נכתבת עת מפורסמים נתוני הגיוס ליחידות קרביות -עולה מגמת ירידה, ואני שואל את עצמי האם יש קשר כול שהו בין נושא הביקורת שלך לבין העניין ההולך ופוחת במוכנות לשירות צבאי משמעותי.
|
6 הקוראים שאהבו את הביקורת
