"מי שנכנס לגיהינום, אין הגיהינום יוצא ממנו עוד". (עמוד 2)
הספר "רסיס ממגש הכסף" מאת מנחם אנסבכר, אשר כמפקד מחלקה בגדוד הנח"ל המוצנח (50) של חטיבת הצנחנים, לחם במלחמת יום הכיפורים (1973) בקרבות הבלימה כנגד הצבא הסורי ברמת הגולן. הוא ומספר קטן של לוחמים איישו את מוצב תל-סאקי, כשהם נצורים ומנותקים מכוחות צה"ל ונדרשו לבלום את תקיפתם של כוחות גדולים של הצבא הסורי. במהלך הקרב חייליו השמידו טנק סורי מטווח קרוב, והוא עצמו איים על חייליו פן יגלו מורך לב מול פני האויב, ואף פקד על חייל שלו להרוג חייל אחר תחת פיקודו אשר גנח מכאבים, בכדי שלא יגלה את מיקומם לסורים המתקרבים. הכוח היה נצור ונחבא בבונקר המוצב, גם לאחר שהצבא הסורי כבש את התל. רק שלושה ימים לאחר מכן חולצו אנסבכר ו- 28 חייליו בידי כוח צנחנים אותו הוביל מפקד הגדוד, יורם יאיר (ייה). אנסבכר עצמו אף נפצע בקרב שלוש פעמים. לאחר המלחמה התגייס לימ"מ, שירת כקצין בכיר במג"ב והקים משפחה. לכאורה השתקם אולם לא כך הוא: "סמכתם עלינו שנסתדר... צנחנים גיבורים לא צריכים כלום. הם חסינים או מתים. כל מה שביניהם זקוק רק לפחחות וצבע. מעיכות ושריטות מבפנים? אלה דברים שצנחן אמור להסתדר אתם לבד. גיבורים יכולים לדמם גם עשר או עשרים שנים. זה במסגרת החוזה. חוזה לכל החיים. העיקר הצבע! ובאמת הצבע נראה כמעט כמו חדש... 'פעם צנחן – תמיד צנחן. פעם גיבור – תמיד גיבור'." (עמוד 13)
בספרו מתאר אנסבכר את תהליך ההכרה, עשרות שנים לאחר המלחמה, בכך שהוא סובל מהפרעת לחץ פוסט טראומתית (PTSD), ואת הטיפול שעבר אצל פסיכולוגית מטעם משרד הביטחון. כך למשל, מספר המחבר כיצד בעת שנסע עם אשתו במכונית ושוחח עמה על סרט מלחמה בו צפו שניהם שאלה אותו אשתו אם הוא חושב שהאירוע המתואר בסרט דומה לקרב בו לחם במלחמת יום הכיפורים. לפתע ללא כל סיבה נראית לעין, החל לבכות בכי תמרורים וסבל מרעידות ופרכוסים. במקום אחר בספר מתוארים התסמינים אותם הוא חווה בעקבות העובדה שנפגע בגופו ובנפשו במלחמת יום הכיפורים, ומונה בין השאר קושי להירדם בלילה, עצב מתמשך במשך רובו של היום, בכל יום, קושי בהבעת רגשות, היעדר שלווה ותחושת היפראקטיביות, חרדות, התפרצויות זעם. אנסבכר מתאר כי הוא: "נמנע מקשר וקרבה וכדי להצדיק את עצמי אני מחפש ומוצא בזולת מגרעות. אני גם לא שומר על קשר עם אף אחד מן העבר (מהצופים, מהסדיר, מהמילואים, מהמשטרה, ובכלל)." (עמוד 78) וכן תחושה כי הוא "מרגיש כמו סיר לחץ." (עמוד 78)
הספר כתוב היטב ומתאר את תחושות המחבר, ואת תהליך הטיפול בשפה בהירה ובאופן קולח. לי כמי ששירת בצנחנים (ואחר-כך שירת גם במקומות אחרים) היה קל להתחבר לסיפור. אחד הקטעים בספר מצא חן בעיני מאוד: "כשהייתי מ"מ ביחידה המיוחדת למלחמה בטרור, הייתי לוקח את החבר'ה שלי למחצבה לאימונים בירי מדויק. הייתי תולה ריבוע ברזל קטן וכבד על חוט מתוח, כמו ממחטה שתלויה על חבל כביסה, והם היו צריכים לפגוע בו מרחוק. כשהכדור היה פוגע בברזל היה נשמע רעש מתכתי. כדי לפגוע בו הם היו צריכים לגייס את כל הידע שלהם בקליעה. מי שלא התחשב במסלול הבליסטי או מיקד לא נכון את העין או אפילו לא נשם נכון, לא היה פוגע. או שסתם היה לו מזל. גם זה חשוב. בכל אופן, הייתי אומר ללוחמים שלי לעמוד בתור. מי שפוגע, יכול לשבת בצד עם הסנדביצ'ים והשתייה. מי שלא פוגע צריך להמשיך לנסות עד שיפגע. לא היתה לנו אז מגבלה של תחמושת. ואז יום אחד נכחתי באימון דומה של אמציה. אם יש דבר שאמציה עושה יותר טוב מלקלוע זה להסביר לאחרים איך צריך ללמד לקלוע. לא ראיתי את כל האימון שלו, אבל שמתי לב שהלוחמים שלו הצליחו לקלוע יותר, והשתמשו בהרבה פחות תחמושת. מה התברר? שאצלו החבר'ה יורים בכל פעם רק כדור אחד. מי שפוגע יושב בצד ומסתלבט. מי שמפספס עובר לסוף התור. בהתחלה לא הבנתי את ההיגיון שבשיטה הזאת, הרי ליורה שפספס קל יותר לתקן את הירייה מיד, אבל אמציה הסביר לי שהוא נותן למי שמפספס הרבה זמן לחשוב על הפספוס. יש לו גם מספיק זמן לתכנן על מה הוא יקפיד כשיגיע שוב לראש התור. הוא יודע ששוב יהיה לו רק כדור אחד." (עמודים 126-127)
ספר חזק ומטלטל. ראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. מומלץ!!!
