"שהאדה" של יואב שמש לוקח את הקורא למסע ישראלי בליבם של צעירים ממגזרים שונים המחפשים את דרכם בחיים, בתל אביב, ומנסים לדלג בין מוסכמות חברתיות להגשמה עצמית, בין דיעות קדומות, לעתיד ליברלי וטוב יותר, בין העולם של פעם, לעולם של המחר.

הכתיבה של שמש קולחת, מהנה, אינה כבדה (גם שהנושא הוא כבד) ובסך הכל חווית הקריאה בספר היא נהדרת.

הסיום המפתיע, הלא צפוי, ואולי אפילו מתסכל במקום מסוים, משאיר הרבה מאוד קווי עלילה של הדמויות המרכזיות פתוחות. ועדיין, אתה מרגיש, בדיוק כמו שם הספר, שהיית עד לעדות של צעירים תל אביבים (שמאלנים) שמנסים להיות הילד המקובל של הכיתה.

ממליץ מאוד לקרוא את הספר ואין לי ספק ש-304 העמודים, יגרמו לכל חובב קריאה, להתאהב בשי, נהוראי ואבתיסאם.

שי בוחר לגור ביפו ליד הים,ליד כל שכנים ערבים,שמזכרים לו את החברים שלו בשועפאט.
הוא פוגש בעיר רחובות ,את איבתסאם שכנה שלו מיפו.
איבתסאם בחורה מקסימה ושי בן אדם שייש בו המון ערך לבני אנוש,ולא מייחס אנשים לפי דת ולאום.
שי הומו מוצהר ואיבתסאם מאוהבת בחאמד,מתפתח ביניהם,סוג של חברות ונאמנות אחד לשני ממש כאילו גדלו ביחד.
אהבתי נורא את הספר הוא נוגע בדיוק בבעיות של היום יום שלנו,בין ערבים ויהודים.
כל הכבוד לסופר יואב שמש ,שהצליח בספרו ולתת לקורא תחושה,
שאנחנו בסך הכל בני אנוש ,ושאפשר לשכוח בחיי הים יום מהמצב הפוליטי במדינה לחיות בהרמוניה ואהבה,כאדם לאדם.
לסיכום ספר אנושי ונגע לי ללב.

ספר מעולה.
כתיבה קולחת שכמעט ומכריחה אותך לקרוא עוד.
הפתח המופלא לעולמם של הדמויות מוצג בצורה מרתקת וכמו כן המידע הרב על דת האסלאם ועל החיים האחרים ביפו.
כאחת שעובדת עם נוער במצוקה לא יכולתי שלא להזדהות עם הקשיים האמיתיים והאנושים ששי מתמודד עימם.
כל דמות גם הקטנה ביותר זכתה לעולם פנימי משלה ולא עוד דמות קרטון שטוחה.
תענוג.

אז לפני חוות הדעת שלי על תוכן הספר , אני רוצה להתחיל עם כותרת הספר "שהאדה" מילה בערבית שבהתחלה קצת מרתיעה אבל מאוד מסקרנת .
על פי דעתי, גם שם הספר וגם תוכנו מהווים מאין חלון הזדמנויות לביקור קצרצר בשני עולמות שונים ומנוגדים ודומיננטיים בחברה הישראלית , המוסלמים - פלסטינים שחיים במדינה שלא שלהם והשנייה קהילת הלהט"ב בהתמקדות בהומוסקסואליים. שני הקהילות לא חדשות לאוזן הישראלית הם חיים איתנו ובניינו , בשכנות טובה או לא , אבל הם כאן ולצערי הרב אין הרבה חשיפה טובה לשני הקהילות הללו.
בספר זה , לראשונה בחיי, אני חוויתי את הפלסטינים במחנה הפליטים או שחיים ביפו לא כמשמידי ישראל ורוצים במותי אלא כאנשים שרוצים לחיות את חייהם בשלווה שלא כל הזמן רוקמים מזימות איך להשמיד את מדינת ישראל . אלא עם פתוח ומסביר פנים שמוכן לקבל ולהכיל כמובן שבמסגרת המקובל בחברה שלהם .
בנוסף לכך , הספר גם נותן לנו הצצה לחיים שלפני קום המדינה ושל החיים של הצעירים הפלסטינים היום וההשלכות של העבר עליהם.

הקהילה השנייה , מוכרת לכל . אנו עוברים סדנאות ומפגשים ומה לא , אבל למרות כל אלה אנחנו לא באמת מקבלים במאה אחוז למרות מה שאנחנו רוצים לחשוב . בספר הזה הסופר מצהיר כי הגיבור הראשי הוא הומו ובעדינות יתרה מגולל איתנו את הסיפור היציאה מהארון את הקשיים שחווה הגיבור . ולעומת כל אלה - אנו חווים על הגיבור גם האהבה טהורה , חדשה ומעודדת . במהלך קריאת הספר אתה בכלל לא מרגיש כי גיבור הסיפור הוא הומו , מחבר הספר התרחק מכל סטראוטיפים הדומיננטיים על הקהילה דבר חדש ומרענן בספרות הישראלית.

על פי דעתי , הספר הוא ספר מדהים , מלמד וחוויתי . בעזרתו הצלחתי להבין קצת מהדילמות של החברה הישראלית והפלסטינית מבלי התקע באותם סטראוטיפים נדושים ומעיקים . חוויתי בעזרתו עולמות חדשים ונפתחתי לעולמות שטרם ביקרתי במחוזות שלהם .
רוצו לקרוא !!!!!!

לא תמיד צריך להרחיק לכת עד קצוות תבל כדי לפגוש ב"חיים אחרים". לעתים הם נמצאים בזווית העין או ממש מעבר לפינה. כזה הוא "שהאדה" (הוצאת אגם), ספר הביכורים של יואב שמש, המאפשר הצצה אל נבכי החיים ביפו; פשיעה רבה ואלימות משטרתית, נוער שמגיע ממשפחות הרוסות, האתגר העצום הניצב בפני העוסקים שם בחינוך, מצוקותיה של חברה מוסלמית שמרנית הכלואה בלבה של חברה יהודית, מתירנית ברובה. חרף הנושאים הציבוריים הגדולים שהוצגו כאן עיקרו של הספר הוא בחייהם הפרטיים, הנוגעים ללב של שני גיבורים: שי, הומוסקסואל כמה למשמעות בחייו ולאהבה ואבתסאם, שכנתו המוסלמית הכמהה אף היא לקשר ונכנסת להריון מבלי שתהיה נשואה. כל אחד מהם נושא את פחדיו, שקוע בבדידותו ומייחל לשינוי במהלך חייו. כנגד כל השינויים קורה שנפש נקשרת בנפש (והשאר לא יסופר). הספר כתוב נפלא. באומץ רב מעלה שמש שיח מושתק על דמויות שוליים ומפגשים שלכאורה אין להם מקום בחברה שלנו, אולם הם אלו שמכוננים באמת את מציאות קיומנו. הוא שוזר עלילה מורכבת, בונה מתח מאופק ובד בבד יודע היטב להשאיר דברים לא שתוקים, בלתי מפורשים ופתוחים להרהור. מאד אהבתי את התיאורים בספר, את שלל הדימויים ואת השיח המתרקם בין הדמויות. ככלל, יש בכתיבה שלו משהו פשוט במובן הכן של המילה, נטול מניירות מתייפייפות וחסר יהירות מנוקרת. הכל נכתב בגובה העיניים ולכן גם מאד נוגע!

כתיבה יוצאת דופן, אני חייב לציין. לוקח כמה וכמה עמודים להתרגל.
השפה העשירה שממלאת את הספר מאוד נעמה לי, אבל השימוש בה בשפה "מדוברת" בפי הדמויות היהודיות לעומת שפה קלוקלת בפי הדמויות הערביות קצת חרה. אף אחד לא מדבר כך ביום יום, אפילו לא ואולי (לצערנו) במיוחד לא מורה למוזיקה בבית ספר ביפו.
אוסף הקשיים בחייו של שי, שמוצגים אולי אפילו כעלילות נפרדות היה יכול להיות שזור ומוגש בצורה יפה יותר, אבל כל עלילה כזאת לעצמה היתה לטעמי עשירה ומרתקת.
הספר כמכלול היה תענוג לקריאה, נסחפתי לתוכו ולתוך סערת הרגשות שבו.
אבל,
הסוף הפתוח הותיר בי יותר מטעם של עוד, אלא תחושה של תלוי באוויר ממש. קטרזיס מאולץ ולא ממצה.

ממליץ לגשת בראש פתוח, ולב פתוח לא פחות.

נהניתי מאוד מהספר.
הכתיבה קולחת, וקשה לעשות הפסקות בקריאה.
העלילה המרכזית בספר היא על קשר בין שי - יהודי, הומו לבין אבתסאם ערביה מוסלמית, הניגודים והשסעים בספר רבים : יחסי יהודים - ערבים, אבתסאם הרתה מחוץ לנישואים, דבר שמאוד אינו מקובל בחברה שלה, פערים חברתיים, החינוך.
בין השניים נוצרה ידידות נפלאה, חוצה גבולות הן מבחינת הדת, הלאום, זוגיות, מדובר בחברות אמיתית.
שתי הדמויות מאוד מצאו חן בעיני : שי - מורה למוסיקה בבית ספר לנערים בסיכון, מאוד חי את התלמידים, משקיע בהם, מוצא את הטוב שבהם.
מאוד נהניתי לקרוא גם על מערכות היחסים של שי עם גברים, מדובר בפתיחת צוהר לעולם אחר שאינו מוכר כל כך בספרות.

שפת הספר הייתה קצת קולחת מדי עבורי. אבל לא זה מה שהפריע לי לקרוא אותו.
העלילה, כאילו הייתה קצת מובנת מההתחלה וכאשר היא מסתיימת בדפיה האחרונים-נדמה שלא נתפסה כאן שום פואנטה.
הספר נגמר בצורה מאוד לא סגורה, המון קצוות פתוחים -הרבה מעבר ל'סוף פתוח'

סה"כ נחמד למחפשים ספר טיסה קל

ספר גרוע. אולי אחד היותר גרועים שקראתי בחיי.
מדברים כאן על כמה נושאים, שלצערי לא מקושרים בצורה טובה, מה שיוצר אוסף של כמה עלילות לא מעניינות בכלל.
בנוסף - הרגשתי שחלק מהדברים שקורים בספר לא אמינים (בחור הומו יהודי מתחיל לצאת עם מוסלמי שעובד בניקיון קניונים? ואז ההומו היהודי מרגיש התעצמות נפש במהלך תפילה במסגד? נו באמת.)
והסוף - הסוף בכלל גורם לספר להיות חסר כל טיפה של פואנטה.