כניסה ללב החמסין בספר היא כמו לחזור לילדות ולנבור בתוך קופסת אוצרות של ילדים.

המילים הן גולות צבעוניות,שברי חרס עלומים,חלוקי נחל,פרפר מיובש,כפתורים בשלל צבעים ושברי זכוכיות-שמי הים המלוח החליקו והפכו לאבנים נוצצות ויקרות ערך.
ציפורים מגונדרות,אדמה לחה וטחובה מן הגשם,קרני שמש המלחכות את דרכן מבעד לענפי העץ הכבדים ונופלים על האדמה
בנונשאלנטיות מיסתורית כאותו תלתל של שחקנית הוליוודית...

סיפור מסתורי נגלה ונסתר חליפות.רומן ילדות שרב בו הנסתר על הגלוי...
רותם מקמצת במידע על הרומן הרובץ לפיתחו של הספר ומצטרף לרומנים נוספים כפאזל אדיר מימדים שיש לפענחו.
מגלה-מסתירה כאילו משחקת איתנו במחבואים.

משיקה את משחקה עם עיסוקו הארכיאולוגי של אביה ועמיתו החידתי שאיכלס את שנותיה הצעירות כנוף ילדות.
חיים צעירים של ילדה תלושה,ללא אם שתגביל את תנועותיה ותקבע לה את ארוחותיה.
חלומם הרטוב של כל ילד וילדה.
-חופש לעשות כרצונך,האקלברי פין וטום סוייר ביחד.

לויה חוזרת אל נוף ילדותה ומזמינה אותנו לשחק במשחקי שכונה של ילדים.ואני מתמסרת אליה ונותנת לה להיות המנהיג שבחבורה.

המסע לא קל והדרך,היא דרך חתחתים.

ממתק לאניני טעם.

הרהורים בעקבות קריאה בספרו של אורי ש.כהן "על מקומו בשלום"

פיוטי מאוד.עדין ורך כאדוות גלים.


"אני מבקש ממנו לספר לי על הילדות.הילדות,הוא צוחק,מי זוכר.אחר-כך הוא זוכר את החדר שבו גדל.החדר עם השירותים מעבר לרחוב,המרצפות המצוירות והקרירות בקיץ.הייתי לומד בחצר,הוא אומר.אני זוכר שעכברושים רצו שם,ואיך ביום שבת,כשהיו באים הדודים,כולם היו ישנים על שטיחים ומזרנים והיה צפוף."


איך לא שאלתי את אבא על הילדות שלו? כלום אני לא יודעת.אתה אף פעם לא חושב שזה יגמר,אפילו שאתה יודע שכן.שככה זה.הכתיבה מלטפת.נוגעת לא נוגעת.ניחוח זר ואחר מארץ קרירה ואוורירית חולף בי כשאת אוזניי מחרישים צפצופי הרכבים שבחוץ. גסים,ברוטאליים.לוחצים על ההדק ולא מרפים.כל הקריאה הכאב הזה לופת.הרבה גשם וים יש בספר.או שמעט ורק נדמה לי בגלל כמיהתי לגשם תמיד.


"מה כבר אפשר לומר בעד החיים? שבכל מקרה הם נגמרים,שהם מלאים רגעי אושר קטנים והבלחות פתאום של חמלה וחסד? שצריך ללמוד להסתפק בקטנות ועם הרוק לבלוע את האכזבה המרירה,ואת טעם האפר של כל חלום שמתפוגג? מה זה אומר,אחרי הכל? המוות מקיף כל-כך מעט חיים,הם כל-כך עלובים החיים,שזה בעצם לא משנה כלום. עכשיו,אחר-כך."


באוטובוס מישהו מפהק עליי ממול.הבל הפה המצחין שלו נוחת לי על הפרצוף.לא לימדו אותך לשים יד על הפה?... לא ישראלי הספר הזה.


"דברים אחרים באו,טלוויזיות,מערכות,צעצועים לנכדים,סטריאו,וידיאו,סוני פלייסטיישן.לכולם יש ילדים,כולם עושים דברים,נהיים בני-אדם,תופסים את המקום שלהם בסיפור הגדול,מתחתנים בלי לעשות עניין,או שעושים מזה עניין גדול."


בצומת-ספרים ניגשת בריחוף אישה מבוגרת לגבר שיושב לידי וקורא עיתון.מדברת איתו בשפה זרה,מסלקת לו בחיבה גרגר נעלם מצווארון החולצה ומודיעה לו ברכות על כך שהגיע הזמן לקום וללכת.ממתינה לידו באהבה,בנעימות. וכשקם בן-זוגה,היא מושכת לו את החולצה שהתרוממה מעט מעל קו המכנסיים.והכל בחיבה של אינטימיות זוגית בשלה ויודעת.והקול שלה רך וגם שלו שקט מאוד.בן-זוגה קם להחזיר את העיתון והיא מתבוננת בחלל החדר הרחב,נעה מעט מספר צעדים בקרבת הכסא שהתייתם ואז פונה לחזור ושבה אל מקום אחר ממקום מושבו המיותם של בן-זוגה.מאבדת את הצפון ואת נקודת-המגוז בלעדיו.נבוכה,מגחכת בביישנות ילדית ואומרת:אוי,התבלבלתי.


"עדיין אני זוכר לה חסד ואני זוכר את נעוריה,הקווים סביב עיניה מוסיפים לה יופי,ובקולה אני עוד שומע את הזמן שאיבדתי."


בשוק העתיקות בכיכר דיזינגוף אני חולפת על פני שולחן עם ארגזים של תמונות בשחור לבן של אנשים שחיו חיים.שנות החמישים והשישים.רקדו בגן עם כתר של נר בחנוכה,חגגו ימי הולדת,בר-מצווה וחתונה.בבגדים יפים ותסרוקות מוקפדות.שמלה לבנה בשבועות ונזר של פרחים טריים על הראש.בפיקניק על חוף הים בבגד-ים פרחוני.בונים מגדלים של חול באצבעות קטנות וגמישות ואגלי המים מנצנצים על העור כפתיתי זהב.הולכים לכתה א' לבושים בחולצת בית-ספר בצבע תכלת או ירוק חיוור וילקוט על הגב.תקוות גדולות...ואז הם מתים ומישהו בא וקונה ארגזים של סחורה במשקל ואת השאר זורקים בפח הזבל.בעיקר את הספרים.חושבת על כל האוצרות שמצאתי זרוקים ברחובות של תל-אביב.תקליטים של מיילס דייויס,ספרי אמנות והגות.כל כתבי שאול טשרניחובסקי...


"בשער הגיא אבא פתאום אומר,יא אללה,תחשוב מה זה,לעבור את כל הגיהנום הזה,את כל המלחמות האלה רק בשביל למות ככה."


מה יהייה על כל הספרים שלי כשאמות? אני נושכת את השפה וטעם של שמן שיזוף של פעם בטעם אגוזים מתערפל בזיכרון. המוות נוכח כמעט בכל שורה.


"אולי זה אמא שלי,רוני אומרת,אולי זה משהו אחר,אבל אני לא מצליחה למצוא שוב את הדבר הזה שבגללו קמים בבוקר והולכים לעבודה.יום אחד, היא אומרת,יום אחד אני פשוט אקום ואעזוב הכול, אולי להודו, אולי משהו אחר,אבל הסוס שלי הולך ונגמר,ואני לא רואה איך אפשר כל החיים לעצב כרטיסי ביקור."


אני מאטה.טועמת כל מילה.יש להן למילים טעם של גשם ומוך יערי.


"לא את הכול אני זוכר,אבל חלק כן:היו שמיים כחולים אינסופיים ומטעי זיתים וריח חם של אדמה.היו מים קרירים וצל עמוק של זיתים, והיה זמן.עצי שזיף וכל הזמן שבעולם."


זיכרון רחוק של מישהו מנגן בסקסופון בבדידות מזהרת של קדושה ערפילית,ככה על רגבי העפר של ירושלים.וכל הנוף וההדר של הנוף היערי הנפרש למרחקים של אין-סוף.אין סוף למרחקים ולקו האופק.


"אין לעולם התחלה ואין לו סוף.יום אחד,רחוק מעכשיו,כל זה יהיה רק פסיק אחד בסיפור אחר לגמרי. העולם שלנו הוא רק אחד מאינסוף עולמות אפשריים.הערת-שוליים בשביל- החלב,גלקסיה אחת ממיליארדים,שנות אור מהמרכז."


זה ספר בעיקר על המוות שמלווה אותנו מהיום הראשון לחיים.נוכח שם כמו נעליים.ממתין לרגע.

מומלץ לקרוא בליווי השיר הזה:IAN HUNTER-SHIPS,OSLO 2002)

https://youtu.be/a4JzYxa43V4?si=h5QYsEfPtw7jFvzB

רע.לפחות במאה הדפים הראשונים: קראתי כמו רצפט לתרופה מרה,כמו קריאת חוברת הדרכה למכשיר חשמלי.חסר מעוף והשראה ליקט סרנה פרטים כלבלר מיומן בעבודת לקטנות פקידותית,אך לא הצליח לטעמי להעביר את אישיותה על כל רבדיה.המשכתי במסע הביוגראפי ולו משום עבודת הקודש שנעשתה באיסוף החומרים.לאט לאט בחלוף הדפים,כיוון הכתיבה משתנה והופך מאוסף פרטים יבשושי לאופי סיפורי ועלילתי יותר.ניתן לחוש את התהליך שבו סרנה הולך ונשבה בקסמה הפראי והדוחה לעתים של יונה ומפצה על חלקו הראשון של הספר.מפה לשם אני נוברת שוב בספרי השירה שלה ורואה קטעי סרטים ישנים שראיתי בעבר.בהם מבליח פרצופה של יונה-מבטה רדוף כאילו הייתה בחושך ומישהו בא והדליק את האור בפתאומיות והיא נחרדת ומתגוננת ומבטה שואל:"מה אתם רוצים ממני? מה אתם רוצים ?" כמובן שלקרוא.

הכתיבה קלילה ואוורירית ומתארת תמונת מצב קשה,מחניקה ומאיימת.
רוב הזמן הרגשתי כטובעת במעמקים,מנסה להאחז במשהו שיעזור לי לצוף כלפי מעלה ולנשום טיפת אויר.
גיבורה צעירה מנסה להתמודד בבדידות עם דילמות מוסריות ורגשיות כבדות.
תחושת המחנק שלי נובעת בעיקרה ממצבו חסר האונים של בחור צעיר בתחילת חייו שבשבריר שנייה משתנה גורלו המבטיח אוקיינוס של אפשריות למצב סטטי וחסר אונים.
ובנוסף לכך,הגיבורה בספר שמרגישה לכודה בקשר טרם הטרגדיה ועכשיו נידונה לשקול את החלטותיה לגבי עתידה בהתחשב בגורמים שאינם תלויים בה.
האם עליה לשנות את מהלך חייה רק מתוך תחושה של מחויבות לחיים שלא רצתה בהם מראש ורק השתהתה...
מעצלות,מפחדנות,מחוסר בטחון.
אני מרגישה שהנה,היא עומדת לפרוח ולהגשים את תשוקותיה,משאלותיה ומהותה הפנימית...
והכול קופא ועומד במקום.
ועדיין היא מדשדשת בפרוזדור.
אילו היו הפריה,אהבה ועושר זוגי במהות הקשר,לא הייתה נוכחת בי תחושת המחנק על הישארותה [הכפויה לטעמי] לצד בן-זוגה.
אהבה היא אהבה.
ואהבה נמצאת בלב גם כשהגוף קורס.

מבנה הסיפור ובחירת הדמויות הוא פנטסטי אבל הקול שלהן,הוא אותו הקול.
נבו לא התעמק בבניית הדמויות ומאפיניהן.מעבר לקוים כלליים וחיצוניים מדובר בשלד.
טיוטה ראשונית המכילה גלמים בשלב ראשוני של התהוות.
עדיין אני ממליצה לקרוא.
בגלל הפוטנציאל:שהיה יכול במעט יותר השקעה להפוך לספר נפלא ועצום.

הפתיחה של הספר קשה לצליחה ומלאה במהמורות וזו תחושה שחולפת בי בקריאת רוב ספריו, (למעט ספרי הנוער שכתב).
נראה לי שגרוסמן מרגיש טבעי ונינוח יותר בכתיבת ספרי ילדים ונוער.
הפתיחות שלו קשות ומצריכות אורך רוח וסלחנות.
זוכרת שנשמתי לרווחה כשחציתי את מהמורת בית החולים אשר בפתיחה כאילו חציתי שער ברזל כבד וחלוד וממנו יצאתי אל האויר הפתוח.
כאילו נתתי דמי חסות כדי שאוכל להגיע אל הפנים המרובד ואותו קראתי בחדוות יגון.
סופו של הספר היה לי קשה וזר משהו.
וגם חלף בי רגש שמישהו רוצה לסגור כאן דלת וללכת.
אולי בטרם זמן.
אבל בתוך האמצע אני נבלעתי ונטמעתי ולא רציתי כלל לצאת מתוכו.
מן הרחם הגדול של האמצע.
מומלץ מאוד.

ספר הנעורים היפה ביותר שקראתי.
המלצה חמה מאוד,לנערות שרואות דברים קצת אחרת.

מקסים,מרתק וחושני להפליא.
מומלץ מאוד.

דמויות עמוקות, מוחשיות ומרתקות.כתיבה אינטליגנטית,עשירה ושופעת.
מומלץ מאד.