אילו הספר הזה היה נכתב לפני שני עשורים, הוא היה מקוטלג כספר פנטזיה.
גליה וכרמי שהתחתנו באיטליה חוזרים לאחר יותר מעשר שנים לאותה העיירה הציורית על מנת להתגרש. עד כאן סיפור שגרתי יחסית של זוג המנסה להימנע מרוע הרבנות, אך העילה לגירושין שגרתית פחות - בגידה וירטואלית.
גליה וכרמי מהווים לכאורה דוגמא למשפחה ישראלית מופתית: הוא הייטקיסט, היא מרצה ומעבירה סדנאות כתיבה ויש להם שלושה ילדים, דירה בתל אביב, ארוחות עם חברים, הורים תומכים, פיקניקים משפחתיים על חוף הים ומה לא?
הפסטורליות הזו נסדקת כאשר גליה מתאהבת בגבר אחר, גבר היא לא פגשה מעולם, אך תשוקתה אליו לא יודעת גבולות. אותו הגבר, גידו, המגיב לרשומותיה בבלוג, שונה מבעלה. הוא מניאק, אבל אחד שמעריך את המילה הכתובה. בוגדני, אך יודע לגרום לשערותיה לסמור מרוב עונג. בורח, אך גורם לה להתגעגע אליו עד כדי טירוף. וכל זה מבלי לגעת ואף מבלי להיפגש.
הספר עורר אצלי רגשות מעורבים. מצד אחד, מי מאיתנו לא נמלט מדי פעם משגרת הזוגיות וההורות למחוזות הפנטזיה? מי לא רוצה לקבל מחמאות, גם אם וירטואליות על כתיבתו, על איכותו ועל שנינותו? בין החלפת החיתולים לבין הסידורים בבנק, בין פיזור בגנים לבין החוג במתנ"ס, מי לא רוצה להרגיש פתאום נחשק וזוהר?
מצד שני, איפה עובר הגבול בין פנטזיה תמימה לבין בגידה? בין ידידות אפלטונית או אפילו פלירטוט בלתי מזיק לפגיעה ממשית בבן או בת הזוג עד כדי פירוק התא המשפחתי?
הספר בהחלט מרתק בהיבט הזה של הנבירה בתוך פצע גדול שנפער לפתע בתא משפחתי בריא לכאורה והביא את בני הזוג להתמודד עם דברים שעד אז היו סמויים מן העין.
השפה של כנרת רוזנבלום עשירה ונעימה. היא יודעת לכתוב, הרי היא הבלוגרית שמאחורי "הפריזאית", אחד הבלוגים המקסימים שנמצאים היום ברשת. עם זאת, מינון הפקה-פקה היה מוגזם ולפעמים מצאתי את עצמי מדלגת על מספר פסקאות ומתחננת בלב: "יאללה, תתקדמו כבר..."
לדעתי, עם עריכה מוקפדת יותר, הספר היה יכול להיות טוב הרבה יותר. ואולי, אני פשוט מעריצה בלוגרים, אנשים שיכולים כל יום לכתוב דברים מרתקים מבלי להתאמץ, כאשר אני, על מנת להוציא משהו סביר מהעט נאלצת להזיע כהוגן:-)
