אני מעניק את הציון 4/5. ספר מעניין ומלמד שמציג את מחדל יום כיפור מנקודת מבטו של אחד האנשים שהיו אחראים על הכישלון הגדול, ראש אמ"ן, אלי זעירא. אין ספק ואין זה מפתיע שהספר כתוב בצורה מגמתית, המציגה את התנהלות אמ"ן ערב המלחמה כחיובית, וזאת כדי לנפץ את המיתוס שנבנה במדינת ישראל "המחדל אירע כי אמ"ן לא התריע". למרות זאת, מצאתי בדבריו של זעירא בספר טעם רב משום שמרביתם מבוססים ומסומכים היטב, וניתן ללמוד מהם מסקנות רבות הרלוונטיות עד היום, על אחת כמה וכמה על רקע מחדל ה-7 באוקטובר 23'.

התובנות המרכזיות שלי מהספר:
1. אתחיל מהסוף, ואתייחס לדמיון המדהים והנוראי בין מחדל ה-6 באוקטובר 73' למחדל ה-7 באוקטובר 23'. קווי הדמיון הם רבים, על אף נקודות השוני, והדבר העצוב הוא שנראה ששכחנו את הלקחים שלמדנו מיום כיפור וכשלנו שוב באותם מקומות. עולה כאן השאלה, מה ניתן לעשות כדי שאסון דומה לא יקרה שוב עוד 50 שנה?
2. בעקבות קריאת הספר אכן השתכנעתי שהמחדל הגדול היה מבצעי-אסטרטגי והמחדל המודיעיני היה רק שני לו. עולה ששלושת הרכיבים המרכזיים של המחדל המבצעי-אסטרטגי היו:
- תכנון קווי ההגנה בסיני ("קו בר לב") ובגולן
- התבססות לא מציאותית על חיל האוויר בקרב ההגנה, ובמיוחד ביומיים הראשונים
- ההיערכות המבצעית הרדודה בצה"ל ואי גיוס המילואים בימים שלפני ה-6.10. זאת למרות הבנה חד משמעית שמצרים וסוריה צוברות כוחות בסדרי גודל אדירים על קווי הגבול, וכי יש בידם אפשרות לפתוח במתקפה תוך שעות ספורות.
חשוב לציין כי האחריות על שלושת המחדלים המרכזיים האלה היא על הרמטכ"ל ושר הביטחון, ולא על אמ"ן. אם כי גם לאמ"ן יש חלק בהם.
3. תפקוד ועדת אגרנט היה לוקה בחסר על גבול השערורייתי ויש להתייחס למסקנותיה בביקורתיות רבה. הועדה הגישה מסקנות שמבוססות על מידע משמעותי שחסר, נמתח ביקורת על כך שהועדה לא עמדה בסטנדרטים משפטיים בסיסיים, ובולט כי הועדה שפטה בצורה מגמתית את הדרג המדיני לכף זכות ואילו הפילה את מלוא האחריות על הדרג הצבאי.
4. בהמשך לכך, מסתמן כי הדרג המדיני (ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין) הסתירו מידע קריטי מועדת אגרנט וזאת כדי לברוח מאחריות על המחדל.
5. מספר מסקנות שעולות לגבי התנהלות המודיעין בישראל: המודיעין חייב לדעת להגיד "אנחנו לא יודעים" כאשר לא יודעים, אין להסתמך על הערכת כוונות האויב אלא על יכולותיו - ההיסטוריה מראה שגופי המודיעין בעולם לא הצליחו ב100 השנים האחרונות לצפות מראש הפתעות המבוססות על כוונות האויב (מבצע ברברוסה, פרל הארבור, מלחמת ששת הימים, הפלת מגדלי התאומים וכו').
6. מספר מסקנות לגבי קשר מפקדים-קמ"נים: אסור למפקד להתמכר למודיעין - המודיעין לעולם יהיה חלקי, המפקד חייב להיערך לדפ"א (דרך פעולה אפשרית של האויב) המסוכנת גם אם הסבירות שלה נמוכה, על הקמ"ן להיזהר לא להגיד את שהמפקד רוצה לשמוע אלא מה שהוא צריך לשמוע, המפקד הוא זה שנושא באחריות וברשותו הסכמות.
7. מספר מסקנות על ניהול תהליכים וקבלת החלטות: יש לעבוד בצורה מסודרת על פי התקנים המקצועיים - אי אפשר להתנהל ב"שכונתיות" ולצפות שיהיה טוב. יש לבצע בקרה להנחיות שמתקבלות - אחרת הדברים לא קורים. הדברים נשמעים מובנים מאליהם אך במציאות עניינים רבים אינם מנוהלים כך.
8. חשוב לקרוא את הספר בצורה ביקורתית ואובייקטיבית מפאת ההקשר וזהות הכותב. בנוסף, יש לשים לב שאמנם הספר מבוסס על עובדות, אך הוא אינו אובייקטיבי בבחירת העובדות עליהן הושם דגש לאורך כל הספר ואינו אובייקטיבי באי ציון עובדות אחרות או בציון עובדות מסוימות כבדרך אגב, אף על פי שהן חשובות להבנת המחדל המודיעיני. בסיום קריאת הספר אפשר כמעט לשכוח שהיה מחדל מודיעיני, אך יש להיזהר בהקלת חומרתו של מחדל זה.
9. שרים המופקדים על ביטחון אזרחים חייבים להיות מקצועיים ובעלי ניסיון בתחום, להיות חדים וגם מחמירים. עליהם האחריות לשמירת חיי אזרחים - זאת אחריות כבדה מאין כמוה ואין להקל בה ראש ולו לרגע, לא בבחירת השר לתפקיד ולא תהליך קבלת ההחלטות.
10. המנהיגים חייבים להיות האנשים הטובים והראויים ביותר במדינת ישראל. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו מנהיגים שאינם כאלה.

תובל בן עמי

דו"ח אפולוגטי, לעתים אפילו תלוש מהמציאות, של מי שאחראי ישירות לשאננות שהובילה למותם של מאות בימי המלחמה האחרונים. אבל לא אשמתו הופכת את הספר לבלתי ראוי. העובדה שזעירא לא מנסה להאיר את האירועים, אלא לנסות ולשכנע את הקורא (ואת עצמו?), שהוא דווקא היה בסדר... קראתי הרבה ספרי הסטוריה, ולא מעט מהם על המלחמה הזו. על זה, פשוט אפשר לוותר. לא תורם דבר להבנת האירועים והתהליכים. מוטב לו לא נכתב.