“"בכל ספרי התורה של הצבאות נאמר שאם שליש מהיחידה נפגע היא לא כשירה להמשך לחימה. אתם הוכחתם את ההפך." (המג"ד, יודק'ה פלד, לחיילי גדוד 51, 32 שנים לאחר הקרב. מתוך הכתבה "הקרב שלא נגמר" מאת אביחי בקר, "ידיעות אחרונות" מוסף "7 ימים", 15.07.2005)
"לעלות לחרמון בלילה ולתקוף את הצבא הסורי, זה נגד הטבע האנושי. לכך דרוש כוח מנהיגותי יוצא דופן, שיגרום לחייל להרגיש שאין לו יכולת שלא לבצע - ולצאת לבצע דבר שייתכן שלא יחזור ממנו." (האלוף במיל' אורי שגיא, מתוך הכתבה "ראש אמ"ן לשעבר: אי אפשר לסמוך על נתניהו וברק, הם מפזרים היסטריה וחרדה" מאת אמיר אורן, "הארץ", 17.08.2012)
הספר "הקרב על החרמון" מאת אילן כפיר המתאר את קרבות החרמון במלחמת יום הכיפורים, החל מכיבושו על ידי הסורים בפרוץ המלחמה, עבור בניסיון הכיבוש הראשון וכלה ב"מבצע קינוח" במהלכו נכבש, הוא ספר בעייתי. טוב לעיתים, קולח ומרתק, ומעניין, אבל לא חף מטעויות, מלא הירואיקה מיותרת וכמעט שאינו מחדש דבר וחבל שכך. אין צורך בגילויים גדולים, אפשר היה להסתפק בלספר סיפור היטב. אף שכפיר יודע לספר סיפור, והדבר ניכר בספר, הסיפור לא עובד.
כפיר היה בעברו לוחם בפלוגת ההנדסה של חטיבת הצנחנים. במלחמת יום הכיפורים לחם כאיש מילואים בפלחה"ן חטיבת הצנחנים, עליה פיקד אל"מ (לימים אלוף) דני מט, והיה חובש בכוח הצנחנים הראשון שצלח את תעלת סואץ, במסגרת מבצע "אבירי לב" (על ספרו "אחי גיבורי התעלה", המתאר את הקרבות בחזית הדרום, העיד כי 30 שנה רצה לכותבו). לימים היה כפיר לכתב צבאי, סופר ומוציא לאור. חשוב לומר, כפיר יודע לכתוב. ספריו (בעיקר אלו על מלחמת יום כיפור אבל גם הביוגרפיות הפוליטיות) כתובים היטב, בשפה עשירה ובאופן שאוחז בקורא ולא מרפה.
הספר נפתח כמה ימים בטרם המלחמה, ותופס (לטעמי, שהרי כיליד 1983 איני יודע) יפה יפה את הוויית הימים ההם. בין היתר מתאר הספר את דמותה של חטיבת גולני, גיבורת הספר לא פחות מן ההר עליו הקיזו לוחמיה את דמם, ומפקדיה בדגש על המח"ט הנערץ, אמיר דרורי ז"ל, ומפקד גדוד 51, יודק'ה פלד, כמו גם מפקדי הפלוגות ומפקד הסיירת החטיבתית, שמריהו ויניק ז"ל. בספר גם ניכרים מאמציה של חטיבת גולני להתנער מתדמיתה האפורה ולמצב את עצמה, כפי שהיא באמת, כיחידה מובילה בצבא, ומכאן מאמציו של מפקד החטיבה בשנת 1968, קותי אדם ז"ל, למשוך לחטיבה את בוגרי הפנימיה הצבאית:
"המח"ט לא נעצר בשלב יחסי הציבור אלא הגדיל לעשות כשהגה תכנית הכשרה ייחודית עבור החבורה שנענתה לאתגר. בחודשיים הראשונים לגיוסם, בטרם התפזרו להיות מ"כים בגדודים, הוא הציב את הפנימיונים שלו כצוות נפרד בסיירת גולני, ספינת הדגל של החטיבה. גם אם המוטיבציה לא זקוקה היתה להוכחות, ההסתופפות בקרב דמויות שנודעו כאגדות, כשהמח"ט עוקב מקרוב אחר הנעשה, הרימה אותה עוד. אמנם זו היתה רק טעימה, אך ההשפעה של החוויה הקצרה אך האינטנסיבית היתה ארוכת טווח. הבוגרים שפנו לצנחנים ונתקלו להבדיל בקבלת פנים צוננת עד עוינת נתמלאו קנאה, וכמה מהם שנמלכו בדעתם, ביניהם ויאטר, אצו להצטרף ל'ילדים של קותי'. פרויקט הגמר של פרק הסיירת היה חדירה מעבר לירדן." (מתוך הספר "אינדיאנים על גבעה 16 - פלוגה בקרב החרמון" מאת אביחי בקר, הוצאת משרד הביטחון, 2003, עמוד 27)
יתרה מכך: "במשוב שכתבו המגויסים החדשים לקראת סיום קורס ההכנה הפיקודי, ציינו רובם שהם נקשרו לחטיבת גולני ורואים בה את עתידם לשנים הבאות. שלא במפתיע, היה גם מישהו שהוסיף הערה למשוב: 'אנחנו עדיין לא מוכנים כמפקדים – כי לא ירו בנו ולא התנסינו בפעילות מבצעית'. במפקדת חטיבת גולני אהבו את הערה, ומפקד החטיבה הורה שלשלב אותם בפעילות המבצעית של החטיבה. היו אלה ימי מלחמת ההתשה, והבוגרים שולבו בפעילות המבצעית בקו האש בתעלה, ברמת הגולן ובעמק בית שאן – בכל גזרות הלחימה של החטיבה. 'יצאנו מחוויית האש הראשונה שלנו ללא נפגעים, בשלים ומחושלים יותר,' סיפר מודי בן ש"ך, אחד מבוגרי מחזור ט"ו של הפנימייה הצבאית שבחר בגולני." (עמוד 167 בספר)
הערת אגב, השדרוג שעברה החטיבה, בעיקר באמצעות השקעה נבונה בסגל הפיקוד הזוטר שלה, שמשך אחריו את הרובאים כולם, הגיע לכדי מיצוי כפי שניסח זאת רא"ל במיל' גבי אשכנזי, בוגר הפנימייה הצבאית ואיש חטיבת גולני, במבצע אנטבה: "גולני, בשנות השבעים, ניסתה להצטרף למועדון היוקרתי הזה של חטיבות, או יחידות העילית של צה"ל. המדד היה, איזה סוג של משימות נותנים לך, במה אתה משתתף. גולני זכתה להגיע לאנטבה בזכות. אם תשאל אותי, מהבחינה הזאת, מבצע אנטבה באמת היה נקודת המפנה. לא שאלו כבר האם גולני צריך להיות שם או לא, היה ברור שהוא שם. אני חושב שמאז מבצע אנטבה השאלה הזאת לא עלתה יותר." (מתוך הכתבה "לא אתן לפגוע בזכויות נכי צה"ל" מאת אבי צור, ביטאון נכי צה"ל "הלוחם", גיליון 203, דצמבר 2006)
בשעה 16:00, ה־6 באוקטובר 1973 בשעה 16:00 נותק הקשר עם מוצב החרמון. גדודי הכוחות המיוחדים של צבא סוריה, המכונים "הקומנדו הסורי" כבשו אותו במתקפת פתע מוטסת. מבצע מרשים בכל קנה מידה. תיאור הקרב על המוצב, כמו גם אודות חיילי צה"ל שאיישו אותו, אשר כותרו בתוך המחילות, נשבו, עונו, הושפלו ושמרו על צלם אנוש גם במרתפי החקירות של כלא אל־מאזה בדמשק, ומנגד סיפור בריחתם של מפקד המוצב, סגן גדי זידובר, והקצינים, תוך שהם נוטשים ומפקירים את פקודיהם, מרתק, מטלטל ולא ניתן להנחה מן היד. יתרה מזו בחירתו של המחבר לספרו, ולהקדיש לו כמחצית הספר, ראויה לכל שבח.
הערת אגב מעניינת היא האופן שבו קיבל מח"ט גולני, אמיר דרורי, את הסבריו של מפקד המוצב, משהלה הגיע לקו כוחות צה"ל: "זידובר רצה להסביר שקיבל אישור מפיקוד צפון לעזוב את המוצב, אבל דרורי פיקפק בקיומו של אישור כזה. 'תן לי את השם של הקצין הזה,' דרש ממפקד מוצב החרמון. לזידובר לא היה שם של קצין. 'ברחתם והתנהגתם בפחדנות,' הטיח מפקד החטיבה במפקד מוצב החרמון. זו לא התנהגות הראויה לקצין בצה"ל, ודאי לא לקצין שגדל בחטיבה שלו." (עמוד 81 בספר)
תיאור הקרב הראשון בספר מזכיר את המשפט: "הכל היה חפוז כל- כך." מהמתואר בספר נראה כי הלוחמים נעו חשופים, גלויים, כאילו נשאו על גבם מטרות לצלפים הסורים. בולטת בקרב דמותו של מודי בן ש"ך, מפקד פלוגה בקורס המ"כים של גולני: "מודי בן ש"ך, בזחל"ם הראשון, מתקדם תוך ירי מכל הכלים. חיילים מתחילים להיפגע בראשם מהירי הסורי. הוא מזהה קרוב אליו חיילים סורים בקסדות צלחת ובמדיעם מנומרים. זה הפסיק להיות מארב והפך לקרב מטווח קצר מול כוח סורי מסתער. חייל סורי הגיח מולו, הוציא מהחגור רימון יד ושלף את הנצרה. מודי יורה בו, ובתנועה של דג שקופץ למים, עם הראש קדימה, מזנק החוצה מדופן הזחל"ם – וניצל. הרימון, שכבר היה באוויר, התפוצץ בתוך כלי הרכב הממונע, והרסיסים ניתזים לכל עבר." (עמוד 189 בספר)
לימים כתב אחד מפצועי הקרב, אבנר גליקליך ספר, "ההר" שמו, ובו תיאר את לחימתו של מפקד פלוגתו "מוטי", הוא מודי בן ש"ך: "מפקד הפלוגה שלא חדל להילחם, גם כשהוא פצוע, והציל את חייליו משחיטה. 'מוטי ירה, פגע וירה שוב. יורה ופוגע בחיילים סורים שגלשו לפנינו...' כתב גליקליך בספרו." (עמוד 202 בספר)
הקרב השני, הוא מבצע קינוח, הינו מהקשים שבקרבות החי"ר שניהל צה"ל מעודו, כל כולו מופת של עקשנות וכוח רצון של רובאים בודדים. לא לחינם קרא כפיר לפרק בספר "הקרב על הקרב" (עמוד 206 בספר) שכן בעבור חטיבת גולני, ומפקדה דרורי, "הצורך לגול את החרפה הפך לעיקר הדברים". (מתוך הספר "אינדיאנים על גבעה 16 - פלוגה בקרב החרמון" מאת אביחי בקר, הוצאת משרד הביטחון, 2003, עמוד 7). אולם בעוד הקרב של חטיבת הצנחנים במילואים 317 (שכבוגר הצנחנים איני יכול אלא להשתאות נוכח התחבולנות, המקצועיות והיכולת הגבוהה שגילו לוחמיה ומפקדיה) היה מופת של חוכמה ומקוריות בלחימה, גולני כמו גולני עשתה את זה בדרך הקשה:
"כשמקשיבים היטב לרשת הקשר של הקרב המכריע בחרמון, האוזניים מסרבות להאמין לאשר הן שומעות. אמיר דרורי מנחה את הכוחות בהשקט ובבטחה כמו הוא על שפת הים ביום שמש, ולא בזירה רוויית דמים. כשעשרות גופות סביבו, קולו הצעיר, כאילו מה בכך, לא נסדק אף לא לשבריר שנייה. זהו אמיר דרורי במיטבו, בית-ספר לתעוזה ולקור רוח. '20, מה קורה אצלך', הוא נשאל בשעה 4:49 לפנות בוקר על-ידי ראש מטה פיקוד צפון, תא"ל יקותיאל אדם. 'נלחמים, זה הולך קשה', הוא עונה בשלווה סטואית ולא מסגיר עד כמה קשה." (מתוך המאמר "אגדת דרורי" מאת אביחי בקר, "ידיעות אחרונות" "המוסף לשבת", 18.03.2005, עמוד 25)
לחימת סיירת גולני בקרב, כפי שהיא מצטיירת מהספר, בניגוד ללחימת גדוד 51, מעידה על נכונות הדברים שכתב בשעתו אורי שגיא, אלוף במיל' ומהבולטים שבלוחמי ובמפקדי חטיבת גולני מיום גיוסו: "הייתי עד לחוסר תפקוד, עד כדי קריסה, של יחידות מובחרות על מפקדיהן בעת לחימה שאליה כנראה לא הוכנו מספיק מבחינה מנטלית, ולעומת זאת - לכושר לחימה מצוין של חיילים פשוטים בתעלות סוריות מבוצרות בתל-עזזיאת ותל-פאחר ב-1967, או ישיבה במעוזים ובמוצבים תחת אש כבדה במלחמת ההתשה, שלא לדבר על מלחמת יום הכיפורים ב-1973, כאשר מפקדי וחיילי יחידות השדה, בגופם ובנפשם, הם שנשאו את המדינה על כפיים. מאומה ממה שקרה בשנים שלאחר מכן אין בו כדי לסתור את אמונתי, שהזדהות האנשים, תחושת ההשתייכות שלהם, ולא פחות מזה יכולת מפקדיהם להניע אותם אל מול הבלתי-אנושי, הינם הכוח העיקרי ולא עוד." (מתוך הספר "אורות בערפל" מאת אורי שגיא, הוצאת ידיעות ספרים, 1998, עמוד 42) שהרי הסיירת חדלה לתפקד לאחר מות מפקדה. ואיש ממפקדי החטיבה לא הפעילה והחזירה ללחימה. גם זה אומר דרשני ולא נזעק באופן ברור בספר! 84 לוחמים ומפקדים נהרגו במהלך שני הקרבות על הגבעות הסלעיות של החרמון. המשימה בוצעה, אבל באיזה מחיר?
אולם, כפיר נתפס לא פעם לאי-דיוקים, ודווקא בדברים שברורים לכל בר-בי-רב. למשל: אורי אילן אשר התאבד בשבי הסורי היה חייל בסיירת גולני ולא בצנחנים כפי שנטען בספר (עמודים 124-125 בספר), יצחק חופי, אלוף פיקוד צפון במלחמה, לא פיקד בעברו על חטיבת גולני כי אם על חטיבת הצנחנים (עמוד 163 בספר), הצל"ש שהוענק לאמיר דרורי ניתן לו על גבורתו בפעולת תאופיק בשנת 1960, ולא, כפי שנטען בספר, על הקרב על תל-עזזיאת במלחמת ששת הימים, שבו אכן לחם כסגנו של מפקד גדוד 51, בני ענבר, אשר פיקד על הקרב (עמוד 165 בספר). לכאורה זוטות, ברם, היתה לי מרצה שהסבירה פעם את חשיבותה של רשימה ביבליוגרפית על-פי התקן האקדמי. אם הוא לא מקפיד בפרטים הללו, שאלה, כיצד אפשר להיות בטוחים כי את האחרים, שלכאורה חשובים בהרבה, הוא כן בדק כהלכה?
ניכר כי המחבר ניסה להספיק ולהוציא את הספר במקביל לאירועי 40 השנים לפרוץ המלחמה. אמת, הקרבות על החרמון תוארו לא פעם בעבר. בספרים שכתבו אבנר גליקליך ("ההר" הכתוב כרומן), על הקרב הראשון, ואביחי בקר ("אינדיאנים על גבעה 16"), על הקרב השני, הספר "הסורים על הגדרות" מספק תמונה רחבה אודות קרבות החרמון, וכך גם הספר "אליהם נשואות העיניים- על מפקדי חטיבות בשדה הקרב" מאת תא"ל אלישיב שמשי על נתיב הקרבות של חטיבת גולני במלחמה (עמודים 109-139). ועדיין ראוי היה להקדיש ספר אחד לסיפור כולו. חבל שכפיר לא ניצל את ארבעים השנים שחלפו כדי להוציא ספר ראוי יותר, כי המוצר המוגמר לוקה בחסר, ורק בשל הבורות השוררת בקרב בני הדור הצעיר לבדה אני מתנחם שיש לו תכלית. כפי שכבר צוין הספר מלא טעויות עובדתיות. אף שהספר אורגן ונערך היטב היטב, הרי שהוא נעדר אובייקטיביות – כפיר אינו מותח ביקורת עניינית על הדרך בה כבשה חטיבת גולני את החרמון דוך- אן- דוך ( מושג מן השפה הגרמנית- DURCH - התקדמות ישירה, מבלי לעקוף מכשולים בדרך). כלל לוחמי ומפקדי החטיבה בשני קרבות החרמון נתפסים (לא בלי צדק) כגיבורים, אולם היה מקום, במלאות 40 שנים למלחמה, לתת ביטוי לחוכמה שבדיעבד (שכפיר מרמז ולו במעט שהיתה גם בטרם הקרב) כי הרבה חוכמה לא היתה בשיטה הזו.
לא ניתן להימנע מהשוואה לספרון הדק "אינדיאנים על גבעה 16" מאת אביחי בקר, בעצמו איש גולני, אשר שימש כמפקד פלוגה בגדוד 12 במלחמת יום הכיפורים ונפצע במהלכה. בניגוד לכפיר הוציא בקר תחת ידו ספר מעולה, תוך שימוש בעברית שכבר אינה מצויה במקומותינו, מרתק וקולח, כמו גם מעביר היטב את המסר ואת תחושת האירועים ואת ההוויה בגולני. בניגוד לכפיר, ואולי כי הוא מה שניתן לכנות "מהמשפחה", בקר אינו חוסך שבטו מאיש מן המעורבים, מהלל את הגיבורים האלמוניים ומטיח ביקורת באלו הראויים לה, בין שיהיו בכירי המפקדים או סוכני הזיכרון הלאומי. תיאוריו של בקר את גבורת הרובאים הפשוטים והמפקדים, כמו גם גילוי מורך לב תופסים את הקורא ולא מרפים ממנו. הספר כתוב בתמצות ובקיצור אבל כל שורה, כך דומה, מעבירה היטב את המסר שנותר עם הקורא זמן רב לאחר הקריאה. דוגמה לכך ניתן לראות בתיאור האופן בו הוכרע הקרב: "'אנחנו נאלצים לסגת מהגבעה, יש פצועים', דיווח חייל אלמוני מפלוגה א' לקצין האג"ם. 'קחו אותם ודלגו לאחור', הורה לו לוי, ולאחר שווידא שאין יותר חיילים על גבעה 17 הפעיל ארטילריה לעברה. זה היה המהלך שהכריע סופית את הסורים." (מתוך הספר "אינדיאנים על גבעה 16 - פלוגה בקרב החרמון" מאת אביחי בקר, הוצאת משרד הביטחון, 2003, עמוד 65)
בסך הכל הספר לא רע כלל וכלל. הקריאה בו נעימה ומהנה וראוי שיקראו בו (אם כי מניתי קודם לכן ספרים טובים ממנו בנושא הנ"ל) קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית וכמובן כל מי שצה"ל והשירות את המדינה יקרים לליבו. אולם "הקרב על החרמון", כפי שכתב עודד מגידו על ספר אחר מאת אילן כפיר, הוא: "ספר מלחמה פופולרי, לטוב ולרע. אפשר לקרוא אותו ולקבל תמונה כללית המתארת פחות או יותר את אירועי המערכה. בשום אופן אין לראות בו מקור מהימן לאירועים אלה. ייתכן שעריכה קפדנית ומקצועית, שתיעשה על ידי מי שמתמצאים בתולדות המלחמה, תוכל לתקן את הליקויים הרבים שבספר, דבר שיאפשר את הוצאתו לאור במהדורה חדשה ואמינה יותר." (מתוך המאמר "החווה הסינית": ערפל קרב מאת עודד מגידו, הארץ, 24.09.2012)”
