ביקורת ספרותית על המדונות של לנינגרד מאת דברה דין
ספר טוב

---

אם יורשה לי להעיד על עצמי - אני בן אדם די רבגוני. אני מתעניינת במדע, מוזיקה ותיאטרון, משתדלת לקרוא ספרים מסוגות שונות ותרבויות זרות מרתקות אותי לא מעט. עם זאת יש תחום אחד, שקצת לא נעים לי להודות, בו אני חשה בורה גמורה - האמנות. אני אוהבת להתבונן בתמונות שיפות בעיניי, תמונות של טבע בעיקר, קצת סביבה אורבנית ומשום מה יש לי חיבה מיוחדת לדלתות וחלונות. מצד שני, כשאני נגררת אחרי בעלי בלובר או הרייקסמוזיאום באמסטרדם, אני חשה מועקה ושעמום. כל המדונות, קדושים חמורי סבר ו/או כתמים שאמורים להוציא ממני תובנות עמוקות על החיים, גורמים לי צורך עז לברוח.
גיבורת הספר, מרינה, הדריכה קבוצות תיירים בהרמיטאז' קצת לפני תחילת מלחמת העולם הראשונה והתגוררה במחסן של המוזיאון בזמן המצור על לנינגרד.
הסיפור נע, כפי שאני מאוד אוהבת, בשני צירי זמן. בהווה, מרינה היא קשישה בת 82 עם סימנים ברורים של אלצהיימר ומתכוננת לחתונה של נכדתה. אחד הסימנים של תחילת אלצהיימר כידוע הוא איבוד הזכרון לטווח קצר וחידוד של זכרונות ישנים, מודחקים אפילו. מכאן, ציר הזמן השני. הראש ש מרינה לא מפסיק לחשוב על המצור ועל המוזיאון וכך על אף כי מרינה לא מוכנה לחלוק את זכרונותיה מזמן המלחמה עם ילדיה ונכדיה, אנחנו זוכים להתוודע אליהם.
מתוך זכרונותיה של מרינה אפשר ללמוד על ימי המצור, על עובדי ההרמיטאז' שעבדו ימים כלילות על מנת לארוז את חפצי האמנות היקרים ולשלחם הרחק, על גניבות של חפצי אמנות על ידי סטאלין (מעניין אם קרה באמת) ועל היחסים בין בני המשפחה בימים של רעב, כפור מקפיא ורצון לשרוד. על מנת לשרוד, מרינה בונה לעצמה היכל זכרון. היא משחזרת לפרטי פרטים את כל התמונות והחפצים על מנת שיוכלו להחזיר את המוזיאון למצבו המקורי לאחר המלחמה וכך בשארית כוחה היא משוטטת מחדר לחדר ובונה בראשה את היכל הזכרון.
נראה כי הסופרת עשתה תחקיר טוב בנוגע למצור וכנראה תחקיר מעמיק מאוד לגבי ההרמיטאז'. מבנה הספר נע במקטעים של שלושה פרקים: פרק בהווה, פרק קצרצר שהוא חלק מהדרכה של מרינה לפני המלחמה ופרק מימי המצור. אני מודה, שבגלל מה שנאמר בפסקה הראשונה, די פסחתי על הפרק השני. ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל... גם בפרקי המצור יש המון תיאורי אמנות ושם ניסיתי להתמודד והצלחתי לרוב. הפרקים המרתקים ביותר בעיניי (וזה דווקא נדיר) הם פרקי ההווה, פרקים של מרינה הקשישה, אפיזודות האלצהיימר, הנסיון של בעלה להסתיר את הסימנים מהילדים ולהתמודד לבד עם בן אדם אהוב שהולך ונעלם. הפרקים האלה, העלו דמעות בעיניי ואינני דומעת בקלות.
היה לי קשה לדרג את הספר. הדירוג האמיתי הוא 3.5 כוכבים, אבל מי אני שבגלל בורותי אמנע מהספר כוכב נוסף:-)?
נראה לי שחובבי האמנות בינינו יהנו מהספר. אני נהנתי וככל הנראה אם אזדמן לסמט פטרבורג, אלך לבקר בהרמיטאז', אולי לא אסבול...
http://en.wikipedia.org/wiki/Hermitage_Museum

» ביקורות נוספות של נתי ק.
» ביקורות נוספות על המדונות של לנינגרד