יחודו של ספר זה הוא הניסיון הראשון להבין את רושמה של מלחמת יום כיפור על מדינת ישראל למרכיביה.
כדי להבין משמעות זאת בחר המחבר בתחילה טכניקה של בידוד:
- הביטוי שלה בספרות: בעיקר את הספרים : המאהב של א.ב יהושוע, הר הטועים של יהודית הנדל, בני ברבש " היקיצה הגדולה", יצחק בן נר ולבסוף "איפה היית בשישה באוקטובר".
אם במרבית הספרים צריך לחפש סמלים ומצבים כדי להראות את ההתיחסות למלחמה, הרי הספר היחיד שמכה בבטן הוא של אורית גובר שחם. הר הטועים אינו מתייחס למלחמה ספציפית אלא לבעיית השכול ומשמעותו. כך שהבאתו כאן היא אילוץ.
הפרשנות של כותב הספר לספרים האחרים ( למעט שני האחרונים), מצביעה על המגמתיות של הניתוח בהמשך.עם זאת הניתוח הספרותי הוא טוב.
- שירה , בדומה לספרות , יש מיעוט שירים, אבל הבולטים ביניהם: נעמי שמר : "לו יהי" שגרם לדדו לפרוץ בבכי, ונתן יונתן ( והחיטה צומחת שוב) .
הניתוח של ספרות ילדים רדוד,והוא הדין בספרי הלימוד. אם אין התייחסות, על מחבר הספר היה פשוט לרכז שביבים כדי לייצר תמונה שאיננה.
הדבר נכון גם לאלבומים , לאו דווקא ניצחון אלא אלבומי היסטוריה כמו זה של אורן נהרי.
מישום מה הוקצה לביוגרפיות פרק נפרד למרות שחלקן הוא בעל ערך ספרותי כמו של סבאטו " תיאום כוונות".
הניתוח של מוספי העיתונות מפורט מדי, ובמידה מסויימת אקלקטי.
יש הרחבות של עיתון אחד עד לתיאור דם ואברים פגועים אין תמונה של התפתחות ואולי התפכחות בצורה ברורה.
גם כאן הכותב הופך לשותף בכתיבה ולא סומך על האינטלגנציה של הקורא. לדוגמה:
ע-181 מובאת תגובה של אלון כי "ועידת השלום בקמפ דיוויד היא מלכודת מתוכננת".
ואז מוסיף הכותב "צריך לקרוא שוב כדי להאמין"..
אני יכול להצביע על אינדוקטרניזציה כזאת בהמון מקומות.
המרגיז הוא שהכותב מייחס לערימת הדפים " במחנה" חשיבות ומקדיש לה מקום.
הניתוח של הסרטים ומשדרי הטלוויזיה הוא טוב ברמת פרטנות גדולה מדי,( עם תיאורים פלסטיים של תמונות).
בקיצור, הספר כבד ומכביד במבנהו, חלק זה שבו ניתן לצימצום, כאשר החומר שמודפס כאן יכול לשמש כחומר גלם.
אין זה כל הספר.
המחבר שהיה קמ"ן גדוד צנחנים שלחם בחווה הסינית, לוקח קרב זה ומנסה להופכו למודל של תודעת המילחמה.
פרט לציון על הכריכה , אין הסתייגות ברורה של הכותב בספר. בחלקים ממנה הופכת לכתיבה של איש או"ם .. זה אומר ככה וזה אחרת, בלי מפות ובלי לאפשר לקורא להבין מה קרה.
יתכן והיה צריך להשמיט פרק זה מהספר בכלל.
ההמשך נהיה יותר גרוע. הפרק מראות המלחמה, קולו תיה וניחוחה ,(לא תיקנתי שום דבר),אנו שוב חוזרים לתיאורים אנטומיים של הרג, פציעה ובעיות מוסריות. ככותב, הייתי שואל את עצמי אם הפרק נדרש.
הפרקים האחרונים הם הטובים לדעתי כי יש בהם ניתוח סינאופטי מצויין של משמעות מלחמה זו בהקשרים שונים: האם היה זה ניצחון או הפסד? ( אין אפשרויות אחרות), ועוד ועוד.
הדבר שאני מקבל ומסכים לו כי מלחמה זו העלתה את כאב הפרט מול הכלל , הזכות של הפרט לבטא אותו. היה חשש כי השכול יפרק את התלכיד החברתי , אולם אין הדבר כך.
הפרקים האמצעיים בעיקר נוטים לוכחנות של המחבר מול הדברים המובאים . למשל האם איימנו על דמשק או שלא? ולדעת המחבר זה מה שהקשיח את עמדתו של אסד??
העיקר הוא שאין כאן ניתוח פסיכולוגי מיקצועי על עומק ההדחקה וכתוצאה מזאת התגובה המושהיית.
כהדיוט , אני מרגיש כי המוטיב העיקרי הוא הניבגדות, שנעשתה על ידי ההנהגה על ידי הבטחות ומצג שוא .
לוקח זמן עד שהיא חודרת לתודעה ומביאה את האדם/העם לפעולה ותגובה.
מציע לקרוא חלקית, ולחכות לספר המעבד ספר זה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
