ספרות צרפתית חביבה עלי ובדר"כ אני מחפש לקרוא אותה. העדינות נמכר יפה בצרפת וגם בארץ שמו יצא לחיוב.
ההתחלה היתה איכשהו מתקתקה מדי. פרנסואה ונטלי אמנם באו מאותו הכפר בצרפת, אך הכירו דווקא בפריז. אהבה גדולה צמחה שם והמשיכה לצמוח עד שיום אחד נקטעה ע"י נהגת שפגעה בפרנסואה. נטלי האבלה לקחה לה פסק זמן מעבודתה וכששבה כבר לא היתה אותה נטלי.
כאשה יפה נטלי היתה עתה שוב פנויה כטרף לגברים, לא שהיא חיפשה כלל לשוב לחיק הזוגיות. אבל הבוס שלה, שארל, דווקא כן חשק בה. לשארל לא היו החן, הדרך והיכולת בכלל לשוב ללבה של נטלי.
שלוש שנים עברו מאז מותו של פרנסואה עד שנטלי החליטה סתם כך לנשק את מרקוס, שהיה עובד בצוות שלה. לא היתה סיבה מיוחדת, אבל ככה משום מקום מתברר שהוא דווקא כן יודע את מלאכת העדינות הדרושה להכנס ללבה של נטלי. היו לו הרוך, הנון-שלנטיות וחוש ההומור הדרושים.
נשמע לכם סיפור אהבה שגרתי? אתם צודקים. האם לספר הזה יש ערך מוסף? לא. האם הוא כתוב היטב? כתוב לא רע, אבל שום סיבה לכתוב הביתה. האם כדאי לקרוא? רק אם ממש אין לכם משהו טוב יותר ואתם לבד באי בודד.

לא מוצאים אצלנו הרבה ספרים מתורגמים מצרפתית. אני יודעת שיש המון ספרות שם, אבל הצרפתית שלי לא מאפשרת קריאה רצינית. אז תרגמו את הספר הזה - וגם את "אלגנטיות של קיפוד"...
נמשכתי אל הספר הזה בשל שמו הגאוני. העדינות? נסיתם פעם להסביר מה זו עדינות? אני נסיתי. ונכשלתי. בא סופר וקורא כך לספרו. ברור שלא היה לי שום סכוי, והייתי חייבת לקרוא אותו.

הספר עוסק כאילו באהבה. נטלי מתאלמנת מבעלה, שהיה אהבת חייה, ומנסה לחזור לאט לאט לחיים. במקום העבודה שלה היא יוצרת קשר רומנטי עם חבר לעבודה. הדמויות לא מעניינות, פעילותן לא הגיונית בעליל, תאור מקום העבודה כה הזוי שעולה החשד שפואנקינוס לא עבד בשכר יום בחייו. מה כן? המון גימיקים בצורת הערות לגבי כל הסובב את הסיפור: החל מהספר אותו קוראת הגיבורה בתחילת הסיפור, וגם ציטוט שירים פופולריים, זמני נסיעה ברכבת ועוד פריטי טריוויה שאין לי מושג את מי הם מעניינים.

זה ספרו השמיני של פואנקינוס, ורב המכר הראשון. ספריו הקודמים זכו פה ושם לפרסים בארצו, ונמכרו במספר קטן של עותקים. הידעתם שיש לו ספר הנקרא "מי זוכר את דויד פואנקינוס"? בחיי, יש לו. הספר מתאמץ נורא: מתאמץ להצחיק (הוא טען שבספר הוא בכלל רצה לצחוק על העם השוודי. ממש מצחיק...), מתאמץ להפתיע, מתאמץ לרגש, והתוצאה ספר פלצן, מתיימר וללא טיפה של עדינות. ובזה הוא חולק נישה עם ספר אחר מצרפת - "אלגנטיות של קיפוד" של ברברי.

כמו שאתם מבינים ממש לא אהבתי, והתעצבנתי במיוחד כי אני מעריכה את התרבות הצרפתית ואהבתי סופרים וספרים משם. ציפיתי להרבה והאכזבה כואבת. אבל אם לסיים במשהו חיובי - העטיפה מקסימה.

כשאהיה גדולה, אני רוצה להיות דויד פואנקינוס… או לפחות לכתוב כמוהו. זה הספר השלישי שלו שאני קוראת, וכמו שני הספרים הקודמים, גם הספר הזה סיפק את הסחורה שלמדתי לצפות לה מפואנקינוס – ספר שמהמילה הראשונה שלו ועד המילה האחרונה אני קוראת עם חיוך של עונג. אשרי הסופר שהסגנון שלו מהלך קסמים בצורה כזאת.

זהו סיפורה של נטלי, בחורה צעירה שפוגשת ברחוב באקראי את אהבת חייה, אבל האהבה הזאת נקטעת באיבה לאחר שבעלה נהרג בתאונת דרכים. נטלי חושבת שחייה הגיעו לקצם. היא ממשיכה לחיות על טייס אוטומטי, אבל מגלה שלחיים יש כוח עצום ושגם במקומות החשוכים והנמוכים ביותר, יכולים לבצבץ התקווה והסיכוי לאושר חדש. ואצל נטלי, הם מגיעים ממקום לא צפוי בהחלט.

הספר כולו נכתב בגוף שלישי. פואנקינוס מתאר מהצד את סיפורה של נטלי. אין תיאור בגוף ראשון של מחשבות ורגשות, ועדיין קל כל כך להתחבר לדמות הראשית, להיעצב ביחד איתה, לכאוב איתה ולהתרגש על התפנית שחייה מקבלים. הרבה הומור יש בספר הזה והרבה שנינות, כל מיני קטעי קישור בין הפרקים (הקצרצרים) שהם קשורים-לא קשורים, אבל מוסיפים הרבה. זה יכול היה להיות עוד ספר על אבלה של בחורה צעירה, אבל פואנקינוס, בסגנון הייחודי והנפלא שלו, הופך את הספר לספר על תקווה ואהבה שתופסת אותך לא מוכן.

זהו ספר קצר יחסית, 170 וקצת עמודים, ויוצא שאני מעדיפה תמיד לקרוא ספרים ארוכים יותר, אבל הספר מושלם מבחינת האורך שלו ומשאיר טעם מתוק של עוד.

הספר נקרא "העדינות" וכל כולו עדינות ורוך שלי אישית עשו משהו נעים מאוד בלב. העדינות הזאת הצליחה לצאת מבין דפי הספר ולעטוף אותי. כל מילה חדרה וריגשה וליטפה אותי. גיליתי שהספר עובד לסרט בכיכובה של אודרי טוטו, והאמת שאין ליהוק מושלם מזה. כך בדיוק דמיינתי את נטלי.

יש צורך להוסיף שאני ממליצה על הספר?

ובכלל, ממליצה על כל ספריו ושוקלת להקים מועדון מעריצים שלו בארץ!

הרבה זמן לא התאהבתי בספר.

אני אוהבת נובלות זוכות נובל. אני אוהבת ספרות גדולה ושרירית.

אבל אני אפילו יותר אוהבת ספרים קטנים, יפים, עם דמויות שחשובות יותר מהעלילה,
דמויות שאפשר לפגוש ברחוב, פיוטיות או סתם אנושיות,
ועדיף שיהיו קצת קורקיות, בדרך מקסימה מסויימת.

קוראים לי נטאלי. גם אני אוהבת לקרוא. הדמות שלה הזכירה לי את עצמי בכל כך הרבה מובנים.

היא מחפשת עדינות, נטאלי. הספר עצמו הוא התגלמות העדינות בעיניי.

היו ביקורות שקטלו אותו בתואנה שהספר הזה הוא "ספר טיסה" בתחפושת. אני חושבת שהוא בהחלט יכול לשמש ספר טיסה, נסיעה באוטובוס, או סתם להעביר המתנה בתור לרופא, והוא לא עושה זאת בהסתר, או מנסה להיראות כמו רומן רומנטי,
הוא אכן קליל, קולח, זורם, מהיר, מאוד עוסק ברגש, אבל בדרך לא רגשנית - ויש מי שיתחבר לזה יותר, ומי שפחות.

אני אהבתי מאוד,
ויותר.

לצערי העדינות היחידה שאני יכול להציע היום היא העדינות שלי בכתיבת הביקורת הנוכחית.
לכאורה נושא עמוק של יגון ותקווה, בפועל... סיפור אהבה סתמי ממולא ברשימות מכולת אקראיות שמפוזרות לאורך הספר ללא מטרה מובנת.
בחיינו לעיתים אנו חווים משברים טראגיים, ומה קורה בהמשך ? (זהירות ספוילר) החיים כנראה ממשיכים
אין צורך לקרוא את הספר כדי להגיע לתובנה הזאת.
מכיוון שהמשכתי לקרוא את הספר עד סופו (המר מבחינתי והטוב מבחינת העלילה) כאחד שלא מאמין שניתן להוציא כזה ספר סתמי ללא אמירה כלשהיא לקוראיו, אין לי אלא להיזכר במשפט שאמר לי חכם יהודי אי שם בכפר מרוחק בלב קניה "כשאתה פותח צנצנת ריבה סביר להניח שאם למעלה יש ריבה ובאמצע יש ריבה אז גם בתחתית כנראה תמצא ריבה"
לאוהבי טלנובלות בלבד

הספר העדינות של דויד פואנקינוס הוא ספר שמתמקד בנטאלי גיבורת הרומן שנאלצת להתמודד כבר בתחילת נישואיה עם אובדן קשה. בעלה של נטאלי נהרג בתאונת דרכים, והיא מנסה למצוא את דרכה בעדינות שאופיינית לאישיותה בין ההריסות של חייה. בניגוד לעדינות שמאפיינת אותה החברה שמוצגת ברומן מוארת באור בקורתי שמתבטא בחוסר רגישות למצבה, ובסקרנות לגבי התנהלותה. המעסיק של נטאלי מוצג כמי שמבקש לנצל את מצבה העדין והשברירי לסיפוק צרכיו האישיים והאחרים מתוארים כמציצנים שעוקבים אחריה בעניין רב. הכתיבה היחודית של הסופר והמבע שמוצג לעיתים כעדין ומשעשע מצליח לטשטש את התהליך הארוך והכאוב שעוברת הגיבורה עד לסיומנו של הרומן שמסתיים בניה אופטימית.

כאן לא אכביר מילים. הספר נעם לי מאוד, והעביר לי שעתיים מלאות עונג. העלילה קלילה, יש בה הומור. ניכר שהמחבר לא התייחס אל עצמו ברצינות, אבל אל חוסר הרצינות הזה הוא התייחס במלוא הרצינות. לכן העלילה לא הולכת בקו ישר, יש בה סטיות גחמתיות, הן של הדמויות והן של הכותב עצמו. סיפור האהבה הבלתי אפשרי בין נטלי היפה והכואבת ובין מרקוס השלומיאל הנרפה שהוא גם שוודי בנוסף לכל, כבשה את ליבי. הספר מתאר יפה כיצד השריטות של כל אחד מהם עשויות להכאיב לזולתו, אבל יכולות גם להתחבר יחד במקומות יפים ועמוקים. כיף של ספר.

קראתי את הספר עד סופו. באמת, ספר קצר ומתוק הכתוב במידה גדושה של עדינות. אבל לא די בעדינות או במתיקות כדי לגרום לספר לשרוד. הדמויות נותרות קלישאתיות ושטוחות וצערן או שמחתן אינם נוגעים בנו באמת.
אפשר לקרוא בהזדמנות ולזכות בשעות ספורות של הסחת דעת רומנטית, לא יותר.

הספר הוא ספר קצר שמספר סיפור קטן.
סיפור קטן שאמור לגעת בך עמוק ולתת לך איזשהי תובנה על החיים, על זוגיות, על שליטה, על אובדן ועל עוד נושאים שעולים בספר.
הספר מספר את סיפורה של נטלי צעירה מוכשרת ומוצלחת שחווה אובדן קשה ועצוב, אך מחליטה להמשיך בנתיב חייה למרות הקושי ומבטי הרחמים.
למרות מראית העין שהכל בסדר האובדן משפיע עליה קשות עד כי איננה מסוגלת לסבול את חיזורי הגברים אחריה, או כל פרט אחר המבטל את האובדן שחוותה.
הסיבה לציון הבינוני שנתתי זה כי איכשהו הסיפור לא הגיע אליי, הוא עבר לידי, הוא לא ריגש אותי מספיק והוא היה גם צפוי מבחינתי במידה מה, על גבול הבנאליות.