קראתי בעבר אחד מספריו של הסה ("זאב הערבה") והתרשמת מאוד מיכולתו להביע את שמתחולל בנפש האדם. הסה יודע לספר סיפור בלשון המעטה, לא לחינם הוא קיבל את פרס נובל (1946).
"גרטרוד" (1910) הוא סיפור על בחור צעיר שמנסה לפלס את דרכו בחיים ומוצא את ייעודו במוסיקה למורת הוריו. הוא מתאהב בחברתו של חברו ומאחר את הרכבת... אביו שנפטר רק מוסיף צער ומכאוב לבדידותו הקיומית, אבל המוסיקה שבחר בה כמקצוע מתבררת בדיעבד כמצילת חיים אבל לא במקרה של חברו.
אני אמנם לא צעיר אבל קראתי את הספר בהנאה רבה (למרות סופו העגום) ואפילו הצטערתי שנגמר, דבר שלא קורה לי בשגרה, למה? כי הסה הפליא לכתוב סיפור יפה, אופטימי פילוסופי משהו על החיים, לתאר בו רגשות ולבטים, ולספר על כוחה של המוסיקה להשליט סדר והרמוניה בתוהו ובוהו של חיי האדם.
שנה טובה.

















