כתיבת ביקורת על יצירה קלאסית היא תמיד משימה סבוכה, אפילו קצת לא נעימה - וזאת בעיקר בשל הפער הבלתי ניתן לגישור בין "הקילומטראז'" שהספיקו היצירה ומחברה לבצע במשך עשרות רבות של שנות "נדודים" ברחבי הגלובוס (של ניתוחים על גבי ניתוחים, דיונים אקדמיים, פרסומים מקצועיים, אדפטציות לתחומי אמנות אחרים וכו') ובין המבקר/סוקר ההדיוט, שאין לו תמיד את ההשכלה הנדרשת בכדי להבין את כל המשמעויות החבויות ברבדיה השונים של אותה יצירה נסקרת. מתבקשת מידה רבה של ענווה, הכרה מראש בעובדה 'שהמנעד' של סקירתך ינוע כנראה ברובו בין הגדרות ערטילאיות על הסקאלה שבין "נהניתי" ובין "לא נהניתי" ובעיקר - הכנה פסיכולוגית לאפשרות הלגמרי ריאלית, שמחר ייתקל בחיבורך איזה מומחה 'אמיתי' ומוסמך לעניין ויוציא אותך אידיוט מושלם...

"אני, קלאודיוס" הוא יצירה מונומנטלית. חיבר אותה אחד מהפוריים שבין יוצרי המאה ה-20, רוברט גרייבס, איש אשכולות שכתב מאות ספרים, מחזות, תסריטים ושירים, עד יום מותו ממש בשנת 1985. הוא היה אז בן 90.
על "אני, קלאודיוס" הוא עמל במשך 7 שנים תמימות, בהן ערך מחקר אדיר מימדים על מושא כתיבתו, נאמן לשמו הטוב של סב-סבו - ליאופולד פון רנקה, מגדולי ההסטוריונים של גרמניה. הספר, שפורסם בשנת 1934, נחשב ליצירתו המפורסמת והמצליחה ביותר ומגולל את תולדותיה של האימפריה הרומית - בעיקר בתקופה שבין מותו של יוליוס קיסר ובין עלייתו לשלטון של הקיסר קלאודיוס (40 לפנה"ס עד 40 לספירה, פלוס-מינוס) - שמפיו הפיקטיבי מתוארים האירועים השונים, במתכונת של אוטוביוגראפיה.

הר של ציפיות היו לי מהספר והוא אכן עמד בכמה מהן : הוא אמין, משכנע, מרתק ברגעיו הטובים, ציני במידה לא מבוטלת ובעיקר - על זמני מבחינה זו, שכל שינוי בשמותיהם של "הגיבורים" או של התקופה הנידונה, לא יוכל לפגום בעיקרון המנחה והבסיסי לפיו - הנשים לנצח תהיינה בוגדניות ורוחשות מזימות והגברים לעולם יהיו סוטי מין וסכיזופרנים... מה חדש ?...:)

אלא מה (ובחזרה לפיסקה הראשונה בסקירתי זו) ? אני מניח שבלשן החוקר שפות קלאסיות או אנתרופולוג המתחקה אחר המבנה החברתי בימי רומא, היו ודאי נהנים יותר ממני מ"אני, קלאודיוס" או, לכל הפחות, "לא מאפשרים" לספר לעייף אותם... כי על אף בושתי הרבה אין לי אלא להודות בכך, שעבורי "אני, קלאודיוס" היווה אתגר הרבה יותר מהנאה צרופה... חיש מהר חזרתי עמו לימי התיכון "העליזים", עם ספרי ההסטוריה המשמימים הללו, מתקנים כבדים ליישור בולים אחרי שהופרדו ממעטפותיהם בסיוע כוס מים, עמוסים בפרטים מיותרים לחלוטין, כתובים בגופן מיקרוסקופי ומודפסים באיכות ירודה, אלפיים עמודים נוטפי תובנות דלוחות על העידן הפיאודלי באירופה הקלאסית... אני לא אומר שאלה תכונותיו של "אני, קלאודיוס", רחוק מכך, אבל משהו ככה בשוליים, קצת מדגדג... טיפה. במשפט אחד : לא מצטער שקראתי אבל לא מאוד-מאוד נהניתי. קורה. אפילו יוצרי הסדרה המפורסמת תחת אותו שם (להלן !), החליטו מראש להניח בצד את התיאורים הארוכים המוקדשים "לפוליטיקת הקיסרים" ובחרו להתמקד בתככים ובמזימות - אז מי אני ?!

לסיום ובמסגרת פינתנו "איפה היית כשהוקרנה הסדרה האלמותית שהפיק ערוץ הבי.בי.סי ושההתבססה על ספרו של גרייבס ?" - אני יכול לספר על נערותי בדימונה, ראשית שנות השמונים, ימי ערוץ אחד ויחיד, שישי בצהרים והוריי ואני מתיישבים מדיי שבוע, כמו שעון, מוותרים על כמה שעות שינה מבורכות מסיבה מוצדקת ובוהים מוכי הלם בקאדר השחקנים, שלימים כונה "תור הזהב של הטלוויזיה (והתיאטרון !) הבריטי" : דרק ג'קובי, שון פיליפס, פטריק סטיוארט ובעיקר - ג'ון הארט... כבר אז הבנו, שאנו צופים במשהו שיהפוך לא רק לקלאסיקה אף הוא, אלא גם לסטנדארט שאליו יושוו כל ההפקות הטלוויזיוניות מאז ולנצח... כן, זה עד כדי כך היה טוב...

בזמן הקורונה נגמרו לי הספרים (למרות שדאגתי להצטייד) וזה אילץ אותי לקרוא ספרים שהיו לי בבית שוב. אני שומרת בבית רק את הספרים שאני אוהבת במיוחד ואחד מהם הוא "אני קלאודיוס". עברו בערך 15 שנים מאז הפעם האחרונה שקראתי אותו וזו דעתי עליו בקריאה חוזרת.
בפעם הראשונה שקראתי אותו הייתי באמצע התואר הראשון בהיסטוריה ונאבקתי בהבנה של מי נגד מי בראשית הקיסרות הרומית (זה ממש לא קל, בעיקר כשלכולם שם יש את אותם השמות) והספר הזה ממש עשה לי סדר בראש. הרבה יותר קל לזכור לאיזה דרוסוס או גאיוס מתכונים אחרי ששמעת עליו קצת רכילות. עכשיו, שאני כבר די רחוקה מהתואר הבנתי כמה הספר הזה קשה ולמה אנשים שהמלצתי להם עליו נהנו פחות ממני. הספר עמוס בדמויות, תיאור מנהגים ואירועים היסטוריים ואם אין לך שום רקע, אתה עלול ללכת לאיבוד. גם הכתב הקטנטן לא ממש מקל על הקריאה-אולי בתרגום החדש זה יותר טוב.
אבל למרות שזה לא ספר קל, עדיין נהניתי בטרוף. הוא עדיין הרומן ההיסטורי הטוב ביותר שנכתב אי פעם לדעתי. ואלו הסיבות:
דבר ראשון היסטוריה:
הוא מטורף הרוברט גרייבס הזה. איזה מחקר מקיף ולא יאמן הוא עשה כדי לכתוב את הספר הזה. הכל מדויק. אם הוא כותב שמשלוח כלשהו התעכב בגלל מרידה במצריים, הייתה באותה שנה מרידה במצריים. הוא מתאר ארוחה, לא תמצא בה מאכל אחד שלא הוזכר בתיאורים רומים (בניגוד לכל העניים בימי הביניים שאוכלים תפו"א או תירס במלא רומנים "היסטוריים"). התיאורי בניה, האישים והביגוד. הכל מדיוק. אחרי שקראתי לא מעט רומנים היסטוריים שהמחבר שלהם ידע בערך מה קרה באותה תקופה ולא טרח לברר פרטים ממש, הספר הזה ממש מעורר הערצה.
דבר שני, רוח הזמן.
בלא מעט רומנים היסטוריים הגיבורים הם בעלי חשיבה מערבית וערכים מודרניים לחלוטין. הפמיניסטיות מדברות כאילו כבר קראו את וירג'ניה וולף וסימון דה בובאר. אלו שכופרים בכנסיה חושבים כמו אדם חילוני מודרני והדמיות הטובות לעולם לא יפלו להט"בים או בני מיעוטים. ואם מישהו כבר מתנהג כבן תקופתו הוא תמיד צריך להסביר למה הוא משתמש בעבדים/ הורג כופרים/ צד חיות בר/ ועוד. למרות שלאנשי התקופה העניין לא מצריך אפולוגיטיקה. גרייבס לא נופל במלכודות האלו, קלאודיוס לא מסביר או מצדיק צפייה בגלדיאטורים, זה פשוט משהו שהוא עושה. כשהוא מבקר לחימה של שבויים בחיות בר הביקורת היא על עלות החיות. הוא מתואר כאיש רציונלי, אך הוא מתיחס ברצינות לאותות לנבואות. יש כותבים שרואים בכך שרומאים דחו קרבות או הסכמים בגלל אותות למיניהן הוכחה לזה שהם האמינו בכשפים והיו לא רציונליים. וזה ממש לא כך, הם יכלו לתכנן תוכניות מדויקות וגאוניות ולהתייחס לפרמטרים רבים וביניהם גם לאותות כי זה היה מערך האמונות שלהם. אני חושבת שזה הספר היחיד שבו מצליחים לתאר את הדמות של בן הזמן באופן שלם כזה.
הסיבה השלישית והחשובה ביותר שהספר הזה הוא מושלם היא הדמויות.
הדמיות שלו עגולות כל כך ואמיתיות כל-כך שקשה להאמין שלא היו בדיוק כך במציאות. הדמויות מוציאות ממך רגש טהור. לפעמים של שנאה ולפעמים של הערצה אך הנפלאה מכולן היא כמובן הדמות של קלאודיוס. הסופר לא מנסה לעשות לה שום אידיאלזציה אלא לתאר אדם שלם, הוא מתאר את עצמו כנלעג אך גם כחכם למדי. הוא מראה איך במקרים רבים היה האדם הנכון במקום הנכון אבל גם איך הוא עשה טעויות מפגרות. כל פעם שהוא מנסה ליצר מעמד מכובד ומלא הוד, הוא מצליח לפשל ולהפוך אותו למגוחך בצורה כל כך אמיתית ומעוררת הזדהות שזה נהדר. הוא גאה בחוש ההומור שלו ומספר בדיחות קרש כמו דוד זקן, הוא מספר כמה הוא נדיב ולא חושב פעמיים שצריך לעזור כלכלית לחבר בעת צרה, אבל הוא לא מתאפק ומזכיר בנקדנות בכל מיני נסיבות שעדיין לא החזירו לו את הכסף. הסצנה שבה והא לא מצליח להתאפק ומתגלגל מצחוק בזמן שהוא צריך להקריא לפני קהל היא הסצנה שאני הכי מזדהה איתה בכל הספרות כולה.

"אני, קלאודיוס", הוא רומן היסטורי חכם ושנון על חיי הקיסר הרומי קלאודיוס וסביבתו הקרובה.

"אני, קלאודיוס" מאת רוברט גרייבס הוא ספר הכתוב בגוף ראשון, כאילו היה אוטוביוגרפיה של קלאודיוס אשר נתגלתה לא מכבר. גרייבס, יצר תמונה אמינה של החיים ברומא ובמושבותיה בסביבות תחילת האלף הראשון לספירה.
העלילה מתובלת במזימות , תככים ומעשי רצח פוליטיים למכביר. מרבית הנרצחים הם מועמדים פוטנציאליים לתפקיד
הקיסר. למזלו הטוב קלודיוס הוא צולע, מגמגם ונחשב בעיני
קרוביו למעט מפגר. בשל כך הוא "מחוסן" מנסיונות התנקשות בחייו. למרבה האירוניה לאחר שנרצחו כל היורשים הטבעיים הפך הוא, בסופו של דבר, לקיסר רומא.
אף על פי שהגיבור והמספר ברומן הוא קלאודיוס, העלילה מתמקדת גם בקיסרים אוגוסטוס, טיבריוס וקליגולה, וכן באשתו השלישית של אוגוסטוס, ליוויה, המוצגת בספר כאישה מסוכנת, רצחנית וערמומית.
לסיכום, זהו ספר נפלא ובלתי נשכח. מומלץ בחום!!!