החיים שלי הם עוד פעם סרט הזוי. אמרתי את זה כבר, ואני אגיד את זה שוב ושוב כי בכל פעם אני מקבלת עוד הוכחות לעניין.
שבת, לפנה"צ. בפלאשבק שלא קשור לשום דבר מהמתחולל סביבי, אני נזכרת בשיחת צ'אט עם חברה מהתיכון, מתישהו לפני ארבע – חמש שנים.
החברה: שולחת לך קטע מאיזה סיפור שאני מנסה לכתוב.
אני: שלחי, אני אשמח.
החברה: "המדען ליאונרדו וטרה הריח בשר חרוך וידע כי זהו בשרו שלו. הוא נשא באימה את עיניו אל הדמות האפלה שרכנה מעליו. "מה אתה רוצה?"
"הסיסמה." השיב הקול הצרוד.
"אבל...אני לא..."
הפולש לחץ עליו שוב, דוחק את החפץ הלבן והחם עמוק לתוך חזהו של וטרה. נשמע רחש של בשר רותח."
אני: וואו, זה את כתבת? (מנסה להתגבר על הגועל. כלומר, תמיד ידעתי שהיא קצת עקומה, אבל, איו. לא אוהבת שבנות מנסות להיות בנים בכוח.)
החברה: כן. אהבת?
אני: כן. נשמע טוב. תמשיכי.
אין לי מושג מה נזכרתי בצ'אט ההוא פתאום. אבל שעה או שעתיים אחרי נכנסתי למיטה בשמחה, לוקחת איתי את שלושת הספרים שהשאלתי מהספריה.
פתחתי את מלאכים ושדים. ומה כתוב בפרולוג? את הקטע הנ"ל, זה שחברתי התיימרה לנכס לעצמה.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - -
היא שקרנית אידיוטית, תמיד ידעתי את זה. לא חשבתי שהיא תרחיק לכת עד כדי כך, אבל נו. נתנחם בכך שהקשר איתה ניתק מזמן והדפוקה הזאת התנדפה מחיי.
אבל לא עליה אני רוצה לדבר, אלא על הספר, כמובן.
בכנות? דן בראון מתחיל לייאש אותי. אפילו הננחים שרוקדים כל ימיהם 'אין שום יאוש בעולם כלל', יקראו את בראון ויבינו שיש ויש.
יא אללה איתך, אתה כותב יפה, יש לך רעיונות הזויים – למה לשכפל? תשקיע טיפה מאמץ בבניית עלילה חדשה. יופי שהלך לך עם צופן דה וינצ'י, אני שמחה בשבילך, לגמרי בצדק. אבל יאללה, לא משכפלים הצלחות, אלא יוצרים נוספות. למה אתה גורם לקוראיך תחושה עזה של דה ז'ה וו כשהם פותחים ספר שלך?
כרגיל, לנגדון בסיפור. כרגיל, מעירים אותו לפנות בוקר עם מקרה בהול. כרגיל, עומד במרכז העלילה איזה ארגון סודי רב עוצמה שמתיימר לשמור על סודות היקום. כרגיל, הנצרות מעורבת בעניין בדרך כלשהי. כרגיל, תיאורי הזוועות האכזריות בספר מפורטות ובוטות יותר מידיי. כרגיל, כל העניין מסתיים תוך עשרים וארבע שעות. כרגיל, הספר מסתיים במיטה. זאת כנראה הסיבה שבראון משאיר את לנגדון רווק כל ימיו, כדי שהוא יוכל תמיד לסגור כל ספר בסצנת סקס בלי חשש לבגידה.
קשה לי לדרג את הספר הזה. אם הוא היה ספר יחיד של בראון, הוא היה חמשה-כוכבים-ברור-מאליו. אבל מאחר והוא סתם מין העתק למקור – צופן דה וינצ'י – ניתן לו ארבע.
כי בכל אופן הוא כתוב היטב. והדמויות שבו טובות. והעלילה מתקדמת מהר. טוויסטים קורים כל הזמן, והתפנית הסופית מפתיעה, ואי אפשר בשום אופן לצפות אותה.
בראון הזה אלוף. כל הספר ניסיתי לנחש מי יהיה הפעם הסוכן הכפול, חשבתי שהצלחתי, ואז כשזה מתגלה לקראת סוף הספר – ידעתי ששוב הוא הצליח לשטות בי. כמה עמודים הלאה והסוכן הכפול ההזוי ביותר נחשף. גם כן כרגיל.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - -
השבוע צפיתי ברשימת קריאה של שונרא. קוראים לרשימה "הופרדו בלידתם" ולמרות שלא הכרתי אף ספר מתכולתה - הנחתי ששונרא קיבצה פשוט הרבה מאד ספרים דומים זה לזה, ונתנה להם שם קולע, מבריק ושונרתי עד מאד.
אז הספרים של בראון גם כן, סוג של הופרדו בלידתם. יש לי תחושה שיש לו פשוט קובץ במחשב עם הטקסט של דה וינצ'י, וכל פעם שנחה עליו הרוח ליצירת רב-מכר-מהיר-נוסף הוא פותח, משנה שמות מקומות, אנשים, ושולח להוצאה לאור.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - -
לסיום, קטע שנגע לליבי מאד.
"האמונה היא דבר אוניברסלי. השיטות הספציפיות של כל אחד מאיתנו להבנתה הן שרירותיות. חלק מאיתנו מתפללים לישו, חלק נוסעים למכה, חלק לומדים על חלקיקים תת אטומים. בסופו של דבר, כולנו בסך הכל מחפשים אמת שתהיה גדולה מאיתנו."
"ואלוהים? את מאמינה באלוהים?"
"המדע אומר לי שאלוהים חייב להיות קיים. המוח אומר לי שלעולם לא אבין את אלוהים. והלב אומר לי שאני לא אמורה להבין אותו."