ביקורת ספרותית על מלאכים ושדים מאת דן בראון
ספר בסדר

---

​אם היה זה הספר הראשון של דן בראון שהייתי קוראת, מסתבר שהייתי קצת יותר סולחת. אין ספק שדן בראון סופר מבריק, מפתיע, כותב טוב, עתיר בידע וקצת חוזה את העתיד. אבל אחרי כמה ספרים של בראון הוא נעשה די צפוי. שוב רוברט לנגדון, ​מרצה לסימבולוגיה, נקרא אל הדגל כשצופן סתרים מאיים מתגלה באופן מחריד. מכאן מתחיל מרדף בין יצירות אומנות, מבנים היסטוריים ומוזאונים. כרגיל, פיענוח הסמלים גאוני, הטקסט מכיל פסקאות שלמות (ומעייפות) של תיאורי יצירות מפורסמות ופסקאות אחרות של דיונים תאולוגיים, אל לנגדון מצטרפים אנשים שעוזרים לו אבל הרע המסתורי מכפיל את כוחו, ובסוף הבוגד זה ההוא שנראה שיש לו הכי פחות אינטרסים. לא רע בשביל עלילה. קצת מאכזב בשביל עלילה קבועה.

עוד קצת ביקורת: יש מדי הרבה קצוות לא פתוחים, ולא סביר בעיניי ההתנהלות הלא מקצועית של חלק מהדמויות: כמו לקרוא לחוקר סמלים במקום לערב את האינטרפול כשמדען נרצח. כמו להיכנס ללוע הארי בלי להודיע לאף אחד. או לנסות להתמודד לבד עם רוצח מטורף במקום להזעיק משטרה במיידית. זה דומה קצת יותר לחבורה חובבת של נערים שמנסים, ולא של הארגונים החזקים בעולם.
אבל שלא תבינו לא נכון, עם הכל, עדיין נהניתי מהתחכום, מהידע ומהכתיבה הקולחת.

» ביקורות נוספות של מירי הופמן
» ביקורות נוספות על מלאכים ושדים