ביקורת ספרותית על טבעת הנצח 1 - מרד בזמן - טבעת הנצח #1 מאת ג'יימס דשנר
ספר בסדר

---

כדי לכתוב ספר טוב צריך שלושה דברים - כתיבה טובה, דמויות מעולות, ועלילה גאונית. כדי להפוך ספר לרב מכר גאוני, צריך להוסיף לו שם אדיר. כדי לכתוב ספר שהוא מן הארי פוטר חדש - צריך להפוך לרולינג.
אז הספר הזה לא בעל כתיבה טובה, או עלילה גאונית וחדישה. השם שלו מוזר, והסופר לחלוטין לא רולינג - ממה שציינתי, נראה לכם שרק הדמויות מעולות, טוב, זה מסובך.

אתם מבינים, אנשים מפחדים לקחת ספרים ולהפוך אותם לספרים על מסע בזמן. למה? שאר פרדוקסים. "פרדוקס הסבא", לדוגמא; נגיד שאני נוסעת אחורה בזמן, מוצאת את סבא שלי והורגת אותו (אני לא אעשה את זה, סבא שלי חמוד). אוטומטית גם אני מתה. אבל אם כך - מי הרג את סבא שלי?
מה שגם, הסופרים מפחדים להיכנס לדברים קבועים מראש; נושאים כמו אלוהים, זמן, כל מיני דברים דתיים כאלו ואחרים. כי סופרים בהחלט כותבים ספרים כדי שאנשים יאהבו לקרוא אותם, לא יקללו את הסופר, יבעירו את הספר ויזרקו אותו לתוך הבית שלו לילה אקראי אחד (מה שחשבתי לעשות עם "קסם זדוני", "הסוד", "יומני הערפד", "ייעודו של דן", ומספר זוועות אחרות).
אז אני חייבת לשבח את הסופר על האומץ להיכנס לנושא שאני אישית לא ראיתי רבים נכנסים אליו.

דאק סמית' וסרה (תרגום עילג) פרוסט הם שני גאונים צעירים. רק בכיתה ה'; הוא כבר מומחה להיסטוריה, היא מומחית לתורת הקוונטים. הם חיים בזמננו שלנו, אבל בעולם שונה. ארגון מוזר למדיי שולט בעולם, אסונות טבע מאיימים על כדור הארץ.
הוריו של דאק הם זוג מדענים שסגורים רוב זמנם במעבדה ועובדים על פרויקט שחשוב להם מעט יותר מבנם. "במקרה" מתגלה לדאק וסרה מה הם בנו - מתקן ושמו "טבעת הנצח", המשמש למסע בזמן. ופה העניינים מסתבכים - חטיפות, תככים ובלגאן, בעיקר בלגאן; הוריו של דאק נעלמים לאחר המסע הראשון ודאק וסרה הם היחידים שיכולים להפעיל את המתקן.
הארגון הספק-מרושע-ספק-מוזר-ספק-שניהם ששולט בעולמם ושמו "ס"ק" מטרתו למנוע את המסע בזמן. אך מתגלה להם ארגון אחר, שמו איסטריונים, (שהעלה לי סיטואציה של האיסט ריבר) שמטרתו לתקן את הזמן ולהפיל את הארגון השולט בעולם בזכות דברים שנקראים "שברים" (נראה לי) שהארגון עתיק היומין החליט שהם לעולם לא היו אמורים לקרות. ותפקידם של דאק וסרה לנסוע לעבר כדי להפעיל את המכונה ולמנוע את השברים בהיסטוריה, לשנות את כולה.

לדעתי צריך חתיכת אומץ כדי לקרוא לדמות הראשית שלך ברווז, ולשנייה סירי - אה, סרה. לא משנה, my bad. בעצם, זאת הטעות של התרגום העילג.

היה לא דבר אחד ולא שניים שהפריעו לי ממש קשה בספר הזה.
קודם כל; הכתיבה. הייתה התאמצות ממש קשה לסיים כל פסקה במשפט מחץ, אבל זה נשמע ילדותי - "אבל סרה ודאק לא הפסיקו להילחם בפולשים שגררו אותם דרך הדלת והרחיקו אותם מהמעבדה". וואו, דרמה.
הכתיבה הייתה הרבה מאוד פעמים מאוד מוזרה, ילדותית בצורה שהפריעה לי לא מעט. וזה היה פגם ממש גדול בספר וצורם לא מעט.

לאחר מכן, מאיפה יש ל"איסטריונים" את הרשות והזכות להחליט מה זה פגם בזמן ומה זה לא? למה הם מחליטים? מאיפה הם גם יודעים מתי הם מעורבים ומתי לא? - והם גם צודקים.

עוד משהו, יש חלוקה ברורה בין טוב לרע. זה מעצבן אותי יותר ויותר בזמן האחרון. ב"משחקי הרעב" יש קפיטול, ב"אראגון" יש את גלאבוטריקס... או איך שלא מאייתים את השם שלו, אפילו ב"חור שברעש", שאני מוצאת כמעולה - יש את ראש העיר והכפופים לו.
אני חושבת שרק ב"עיר של עצמות/אפר/זכוכית" יש הסבר הגיוני. "כי אלה הדעות שלו. הוא מוצא את זה לנכון. הוא חושב שהוא מציל אותנו". למה ספרים לא יכולים להיות יותר הגיוניים, באמת?

מה שגם, הדמויות בדרך כלל מעולות, אבל זאת רק אני או שכולם אוהבים את סרה? כל אדם שהיא פוגשת מוצא אותה חמודה.
ומה עוד - דאק בכלל לא מתנהג כמו ששרה מתארת אותו. הרבה יותר שונה. גם זה לא אפשרי להתחבר אל הדמויות, הן מוזרות מידי.

בכל מקרה, היו כמה וכמה דברים שכן אהבתי בספר. היו לפעמים קטעים משעשעים לחלוטין, צחקתי וחייכתי. אומנם לא התחברתי לדמויות, אבל אלה בנויות נהדר. הכתיבה לא משהו מיוחד, אבל בסדר גמור. ומה שגם - הספר לא בעל דמות בת ראשית עוצמתית, או דמות בן רק גילה כוחות חדשים, זה ספר מקורי מהבחינה הזאת, לפחות לזמן האחרון; גיבורים שהם בן ובת, וגילם לא עולה על 11. באמת כל הכבוד.
אולי נראה שיש הרבה יותר מגרעות - אבל אם היו, הייתי נותנת לספר שני כוכבים ומטה. הספר הזה מרענן, מקסים ומרתק. הוא חמוד ושונה יותר. אולי הוא קצת מוזר, אבל באמת מראה צדדים טובים יותר של הספרות לאחרונה ומדגיש צורה שונה של מד"ב. אני חייבת לשבח את ג'יימס דשנר על מקוריות לגבי הדמויות, שהרבה יותר שונות ומעניינות מהגיבורים והדמויות של הזמן האחרון.

לפי הניו-יורק טיימס, "עלילה מהודקת היטב, דיאלוגים שנונים... הסיפור נע בקצב עוצר נשימה." טוב, זה לא נכון. העלילה סבירה לחלוטין, הדיאלוגים לפעמים ברצפה ולפעמים מרקיעים שחקים, ( כמו זה - "הנה שיר בשבילך," אמר דאק. "חרציות הן צהובות, ורדים אדומים. אולי תשתוק? זה לא נעים.
"מקל הדיבור בידי." סרה הרימה את המקל. "והוא יודע גם להרביץ, אז תשתקו שניכם.") אבל לחלוטין משעשעים, אם כי לפעמים מתאמצים ולא מצחיקים. הסיפור לא נע בקצב עוצר נשימה. גם יחסית לספר של מאתיים עמודים, הייתי אומרת שקצת לאט ומעלה הילוך רק לקראת הסוף.

לסיכום, ספר חמוד. לא שווה קנייה - תשאילו מהספרייה או מחבר סורר. סביר לגמרי.

נ.ב - לכל הקציצות, המתרגם גרוע.

» ביקורות נוספות של אנג'ל
» ביקורות נוספות על טבעת הנצח 1 - מרד בזמן - טבעת הנצח #1