יהודית קציר פתחה עבורי את שער בית דודתה, והוליכה אותי לאורך השביל שלצידו פרחי הגן, אל בית מחופה בגג רעפים אדום, ובאיזה אופן מופלא הבית של יהודית ושלי התערבבו לפתע לתמונה משותפת. הרחתי את ניחוח הקלמנטינות, וראיתי את אמי, כורעת ברך, מעבירה את צינור ההשקיה לגומה הבאה. וכול כך התגעגעתי לזיכרון החזק ביותר שיש לו לאדם, מראה בית ילדתו והאנשים שבו.

עם צילה נסעתי לטייל ברחבי ישראל, בהתחלה בזאת של התקופה התורכית. נסענו בעגלות, וגמלים, לבאר שבע ועזה בהם הייה ישוב יהודי קטן, וממש פחדנו בדרך מאיימת כנופיות השודדים. מאוחר יותר נסענו ברכבת המנדטורית לירושלים, במסילה המתפתלת, ברקע טרסות וכפרים ערביים הדבוקים לצלע ההר והרגשנו כנוסעים במנהרת הזמן, מביטים בפלחים ערבים המעבדים את אדמתם, תמונה בת אלפי שנים.

יהודית הכניסה אותי " למרתף " המשפחתי, בו הושכח יומנה של צילה, ויומן אהובה חנן, כמו תיבת פנדורה שאף אחד לא פותח. כשנחשפו היומנים, הגיחה לאור צילה סוערת, כתובה בשפה ארכאית יפה, המתכתבת באמצעות קציר, עם סיפורן של הנשים והגברים במשפחתה, בחיפוש הסבר לנרטיב של נשים חזקות ודעתניות, הנישאות לגברים חלשים, שיכפול גנרי לצילה - מייסדת השושלת, כמו תופעת הנשים במשפחתי. באמצעות היומנים בוחנת יהודית את הקלישאה, עד כמה התפוח נופל רחוק מהעץ, או עד כמה, הייתה משמעותית השפעת סבתא צילה על צאצאיה - ארבעה דורות של בני משפחה.

יהודית ביארה ופרשה לי ברגישות ובהתנסחות מופלאה את היחסים שבין כותבי היומנים, חשפה אותי לשיאה של העלילה - המשולש הרומנטי, של צילה ושני הגברים בחייה, האחד בעלה - לזר שנשק לה, וצילה התחתנה איתו כי סברה בתמימותה, כי המעשה מחייב נישואין, שהיו נטולי אהבה. בהמשך פגשה צילה את חנן הצעיר שהפך לאהובה, ולבעלה השני הלא רשמי. צילה וחנן מתארים ברגישות מופלאה את המערכת הלא מובנת, והמאוד מהפכנית לתקופתם, אישה המתנהלת בגלוי עם שני גברים. קציר מאמתת את יומנה של צילה מול יומנו של חנן אהובה, ומגלה מציאות כואבת ומייסרת של אהבה, וכעסים כבושים המתגלים רק אחרי שנים.

לקראת הסוף היציבה לי יהודית אתגר ממשי, לצאת למסע בעקבות הסמלים והדימויים של העלילה, באמצעותם לנסות ולהבין את מה שלא נאמר, להבין את המקורות הסמויים הלא מודעים להתנהלות הנפשות הפועלות, להבין את הקונפליקטים הכול כך חזקים, ולנסות להבין בפרספקטיבה של זמן את המשמעות הגדולה של העלילה.

הסמל הראשון - עץ ההדר של מוטקה - העץ הארצי.

מוטקה שלמד במקווה ישראל ( כמו סבי ואבי) התמחה בהרכבות פרי ההדר, שהוא למעשה שני סוגים עצים, השורש - חושחש, העקר, על גזעו מרכבים את ניצני עץ הפרי. העץ העמיד מצד אחד בשורשיו, ומצד שני נושא פרי, מבטא את מוטקה ולזר אנשים מעשיים וארציים בעלילה, שנאבקו להשתרש בארץ הקשה הזאת והצליחו להצמיח בה פירות, באמצעות צאצאיהם. הקרבה עצמית של ההווה למען העתיד. כמו חלום הורי השורדים שהאמינו כי ילדיהם יגשימו עבורם את חלומותיהם האבודים.

הסמל השני - העץ של חנן - העץ הרוחני.

..." לרכוש ממידותיו ( האל ), שאיה כמו אילן נאה, החי את חייו, מתפתח בכל רגע ורגע, ואינו מערער אם מקצצים בענפיו, ואפילו אם כורתים אותו לגמרי ". ( עמוד - 489).

חנן ראה את עצמו כעץ שיעדו להיות חלק מההרמוניה אלוהית הגדולה, ולשם כך הוא הייה מוכן לבטל את עצמו לחלוטין.
העץ של חנן מיצג את האישיות המעניינת והמאתגרת ביותר בעלילה, המורכבת מניגודים וקונפליקטים, מצד אחד אדם מעשי וארצי, מודד במקצועו, ומצד שני, איש רוחני שבנה לו תפיסה שהתבססה על מגוון אמונות דתיות. חנן חש כי עולמו הרוחני והמעשי הם כישלון גמור. כאדם רוחני הוא לא הצליח להתגבר על תאוותו הגופנית - משיכתו המינית לצילה, ולא כתב ספרים בעלי ערך. הוא לא הקים משפחה משל עצמו - כישלון ארצי. חנן משול לעץ שלא הצליח להצמיח דבר - לא משורשיו ואף לא מפרותיו, לכאורה אין כישלון איום מזה.

הסמלי השלישי - העץ של צילה - העץ המניפולטיבי.

" כמו הרכבה של תפוז, עולה כעת בדעתי, צילה נטלה את חמשת ענפיה הצעירים והרכיבה אותם על - גבי כנה של חושחש "( כך מספר יוסף חתנה של צילה - עמוד 240 ).

צילה היא הנוטעת המבצעת מניפולציה ( כמו עץ ההדר ) בגברים שלה, באחד היא משתמשת כשורש ובשני כעץ הפרי. מיהו השורש ומיהו הפרי ? דווקא האיש הרוחני - חנן הייה השורש, ואילו האיש המעשי - לזר, שימש לענפי הפרי - ממנו צמחה המשפחה ( היפוך מעניין ונועז ). חזנו של חנן הצליח - הקרבה עצמית שלו למען השגת מטרה גדולה ממנו, הצלחת משפחת צילה שהפכה למשפחה הרוחנית שלו. יש בסמל הזה השלמה ונחמה לתחושת הכישלון הגדולה.

בסיום הספר, כשנפרדתי מיהודית, הרגשתי צורך לומר משפט אחרון. סיימנו מסע מופלא על פני מאה שנה, בו חלפנו יחד על פני תחנות משפחתך שרבות מהן משיקות לשלי, וחשתי באמצעותך, גאווה, אהבה, אכזבה, חמלה, לכול אותם אנשים שהתחילו והנחילו לנו את מסע חיינו, אותו אנו ממשכים אולי כסאגה הבאה.

התעייפתי ממנו באיזה שלב ונטשתי

יצירה פמיניסטית, מראה מטרידה לנשמה, מלאת תשוקה, מוכת סבל, רגש אשם, סקסית אבל גם מדייקת את כאב הזיקנה המטריד, את הפחד מחוסר התכלית, את כוחו של הזיכרון, שרק הוא יישאר בלכתנו, אנחנו רק סיפור. שלא כמו ספריה הראשונים של יהודית קציר, הרומן הזה הוא לכאורה הרי אפוס היסטורי, הוא אפילו הסיפור שלנו כעם, ובכל זאת, הקול הרגיש והאמיץ של יהודית קציר ככותבת מלטף את העמודים, המחשבות היפות כל כך שלה, המשתקות. הנישואים לגבר שאיננה אוהבת, החיים בשלישיה, ההורות בתנאים לא תנאים, הנדודים, וכל מה שיש בסיפור הרב-דורי הביוגרפי הזה, הוא הרבה יותר מאשר ״רק״ אפוס היסטורי. ״אולי יום אחד גמלה בך ההכרה שחייך לא היו רק רצף מקרי ושרירותי של אירועים, אלא סיפור – סיפור שהוא שלך, יחיד ומיוחד ואין דומה לו, ועם זאת הוא גם של אחרים, הוא של הארץ הקשה שבה בחרת כמקלט, ובנדודייך על פניה הטרשיות והחוליות הקמת בתים וילדת חמישה ילדים, וכעת שומה עלייך לתת לו, לסיפור, פירוש ופשר ותכלית, ולשמר אותו ולמוסרו הלאה״.
עדיין, ״הנה אני מתחילה״ הוא האהוב עליי מכל ספריה, אבל גם כאן, היא כישרון נדיר ומיוחד בעיני.

בסדנת עריכה ספרותית שבה השתתפתי לפני אי-אלה שנים, היה נהוג לארח סופרים שונים. אחת לשבועיים הגיע סופר או סופרת כדי לדבר על הכתיבה שלהם, על העריכה של הספרים שלהם, על המערכת המורכבת הנוצרת בין כותב לעורך אותו, ועל כל מה שקשור. אני יודעת שזה נשמע מעניין, ואכן היה מעניין בחלקו. ובחלקו לא, כי הבעה בעל פה, כך מסתבר, אינה תמיד עולה בקנה אחד עם יכולת הבעה בכתב. באחד המפגשים היותר מעניינים דיבר הסופר בעברית צחה ובקול מהוקצע, והכריז את הדבר הבא: עמוס עוז, כך אמר, הוא קליבר גדול מדי, איש אינו מעז לערוך אותו או למחוק ולו מילה מכתב היד. רואים את זה, המשיך אותו סופר בהכרזתו המקוממת, ב"סיפור על אהבה וחושך". ספר טוב, שהיה יכול להיות טוב יותר אילו הורידו ממנו כמאתיים עמודים. אכן מקומם. אני חייבת למחות. ומחיתי, כי בעיני כל מילה ב"סיפור על אהבה וחושך" חשובה. אני יכולה להבין את טיעון האריכות, כי שבע מאות עמודים בכל זאת. ואף על פי ולמרות הכל, לספר יש קצב, וקשה לי לחשוב על קיצוץ מילים שהיה שומר את הקצב הזה.

ולמה נזכרתי בכל האירוע ההיסטורי הזה? כי סיימתי לקרוא בדי עמל ויגע את "צילה". לעומת "סיפור על אהבה וחושך" שנגמע בשבת אחת חסרת נשימה, שינה או אוכל, הקריאה של צילה היתה תהליך מייגע וארוך שנמשך לסירוגין כמה שבועות והרבה דילוגים. עיקר סיפור המעשה כתוב על הכריכה המקורית, ברוח מורשת מנחם פרי והספריה החדשה שאינם מאמינים בקלקלנים או בצורך בהפתעות. צילה, שם אמיתי של דמות אמיתית, היתה הסבתא-רבתא של יהודית קציר.היא עברה פרעות באודסה, ומקומות מגורים מגוונים בארץ, גידלה חמישה ילדים, ניהלה בית ילדים ומטבח צמחוני. כמו כן היא עמדה במרכזו של משולש רומנטי מוזר ביותר, מחלקת את תשומת לבה בין שני גברים, ובחלק מהזמן חיה עם שניהם תחת אותה קורת גג, ומנהלת איתם משק בית משותף.

מעבר לסיפור מה יש? מישהו בביקורת אחרת קרא לזה "עבודת שורשים ענקית שיצאה משליטה", ואני נוטה להסכים עם ההגדרה. יהודית קציר עשתה תחקיר מעמיק. היא קראה את הזכרונות של צילה עצמה, שחנן בעלה תרגם. היא קראה את היומן של חנן. היא קראה חליפות מכתבים בין סבתא שלה יהודית ובעלה. היא שוחחה עם קרובי משפחה, ובעיקר קרובות משפחה, ומצאה חומרים ארכיוניים. ואז היא פרסמה את התחקיר הזה. חמש מאות עמודים של יומנים, מכתבים וזכרונות. קצת מעניין, כי תקופה והיסטוריה, וזו ההיסטוריה של ארץ ישראל, ודמויות חזקות ועוד. אבל זה עדיין תחקיר. היה יכול להיות בסיס לרומן טוב. ויהודית קציר עצמה מודה שהיא ניסתה לעשות זאת במשך כעשרים שנה, ולא הצליחה. ומה שיצא זה הבסיס לרומן, במקום הרומן עצמו. מעניין מאוד את המשפחה, בלי שום צל של ספק. קצת פחות מעניין לאחרים.

כן היה מעניין לקרוא את סיפור ההתיישבות היהודית בעזה, בשנות העשרים של המאה העשרים. ההתיישבות הזאת, שכמעט אינה ידועה וכמעט אין מספרים עליה, נגדעה באיבה במהומות הרצחניות שנקראות "פרעות תרפ"ט". את כל שאר האירועים בספר קראתי ברפרוף ודילוגים, מתעכבת בעיקר על קטעי הקישור של קציר עצמה, שממצים את עיקר העלילה ומפרטים רגשות. בניגוד להרגלי, הפעם הודיתי להוצאת הספרים שבחרה להדפיס את הספר במספר גופנים שונים, כי כך עיקרו של הספר בלט, והיה קל יחסית לדלג על החלקים המכתביים והיומניים המלאים לעיתים.

יהודית קציר היא נינתה הראשונה של צילה. אם מישהו מחפש את ההקשר, הנה הוא. קציר אמנם כותבת שמשפחתה של צילה, הציר הראשי לסיפור המעשה, לא נכנסה לדברי ימי המדינה, אבל דברי ימי המדינה, זו בהקמה וזו המוקמת, נכנסו אל תולדות המשפחה ואל חדר האירוח פיזית.
צילה היא בת אודסה. שם נפגעה מפרעות הנוצרים, ראשה נפגע ועינה השמאלית אבדה. אליעזר בעלה לא יכול היה להושיע לה אל מול הפורעים. משפחתה שלה לא היתה מהאמידות, שלו כן. בעלייתם לארץ ישראל, אז לא יותר מיישוב יהודי מפורז ולבטח לא מדינה של ממש, הם נדדו מיישוב ליישוב ומצאו עצמם בגדרה, באר טוביה, באר שבע, יפו, עזה(!), רמת גן והרצליה.
החלק הראשון בספר, כמאתיים עמודים של יומן שכתבה צילה, מספר על המעבר מיישוב ליישוב, על קשיי הפרנסה ועל המבנה יוצא הדופן של המשפחה. חמישה ילדים הביאה צילה לעולם לאליעזר מרגולין, האיש שבא אתה מרוסיה, אבל לחיות אתו ממש כל הזמן בישראל לא חיה, בטח לא נפשית, לרוב גם לא פיזית. דמות אחרת נכנסה במקומו, חנן, הצעיר מצילה בתשע שנים, שמילא את המקום פיזית ונפשית במקום בעלה אליעזר. הקשר ביניהם היה בל-ינותק. הוא דאג לצילה וילדיה. היא, לאורך שנותיה בישראל, דאגה להתקיים ממסעדות צמחוניות שהקימה פה ושם, ובעיקר בהקמת בתי ילדים, שם גרו ילדים שהיו זקוקים לחינוך, אוכל ונפש תומכת. לו היה החלק הראשון, כמאתיים עמודים, מתקיים בנפרד, היה בו די.
החלק השני עוסק כבר בדור המתבגר והבוגר, בעיקר חליפת מכתבים בין עמינדב לבתה של צילה, יהודית. אלה שנות השלושים בישראל. קשיי הפרנסה ניכרים ביישוב הקטן והחלש. בד בבד מוקם הבית "הגדול" של צילה ברמת גן, בית שיכיל פרדס וגינה נרחבת לילדים/נכדים.
החלק האחרון עוסק בעיקר בחנן, אדם השולט בכמה וכמה שפות, אוטודידקט שרק עם מותו של אליעזר, בעלה של צילה, זכה להצטרף רשמית למשפחה, אם כי תמיד היה שם. כמו היומן של צילה, שחנן תרגמו מיידיש לעברית, אף הוא רשם הגיגים. להבדיל, הוא לא רצה שאיש יקראם טרם מותו.
יהודית קציר יודעת לכתוב, אם כי פה תפקידה הסתכם בעיקר במילוי, בהסבר. כך או כך, הספר נהדר. קשיי המדינה שבדרך, לא דבר שצילה ומשפחתה חלמו עליו בתחילה, באים לידי ביטוי דרך התפתחותם האישית.
ספר מרתק למרות אורכו. מי שאהב את ספריה הקודמים והלא רבים של קציר, חייב לעצמו גם את הספר הזה.

טיילתי היום ביפו. הנמל, הבתים העתיקים לצד החדשים. צמודה היא לתל אביב. ממש מקשה אחת. הספר ״צילה״ נח לי בתיק.
הייתי בעמוד 480. רגע לפני הסוף (הספר בן 500 עמוד).
הרגשתי שאני ממש מטיילת בין דפי הספר. ראיתי לנגד עיני את צילה ומשפחתה יורדים מהאונייה שהגיע מאירופה, בשנת 1905.
ראיתי את יהודית בתה יורדת מהאונייה ב 1935 כשחזרה מלימודיה בברלין ( עבודה סוציאלית. הראשונה בארץ).
ראיתי את העגלה שלקחה אותם מהעיר תל אביב לעיר הצעירה חיפה, שהיתה קטנה כל כך, והשכונה החדשה שנבנתה בה היא הדר הכרמל...
נסיעה זו ארכה כ 4-5 שעות. נסיעה קשה וארוכה. פלשתינה של אותם הימים נבנתה לאיטה.
בהכנסי ובצאתי מהעיר תל אביב, הבטתי כהרגלי בשמות הרחובות. דיזנגוף, הנרייטה סאלד, ביאליק, ברדיצבסקי... האנשים האלה חיים בספרה זה של יהודית קציר.
משפחתה פגשה אותם, ארחה אותם, דיברה איתם. היום הם שמות של רחובות ורבים מאיתנו אפילו לא יודעים מי הם היו ומה היה פועלם.
אחחח מה אגיד לכם? ההיסטוריה בהתגלמותה. תענוג!!
אני, שתמיד נכשלה בהיסטוריה, שהתאריכים והמהפכות לא היו ידידיי, החלה לזכור ולאהוב את ההסטוריה של מדינת ישראל.
את העליות ואת הבילויים, את גיא אוני ואת המושבה פתח תקווה, מאוד נהניתי מהספר.
אמנם, לרגעים עייפה אותי תחלופת המכתבים הארוכה בין יהודית מתל אביב לעמינדב מחיפה. מודה אני שאף דילגתי על כמה דפים,
אך מה זה לעומת ההרגשה שאני נמצאת ולוקחת חלק בתקומתה של המדינה.
עמינדב החיפאי (חתנה הראשון של צילה)בוגר בית הספר הריאלי שחגג 100 שנים לאחרונה, ואני בוגרת אותו בית הספר 70 שנה אחריו, חלקנו
את אותו האוויר החיפאי, את אותה הרוח....

לכל אוהבי ההיסטוריה - ממליצה בחום.
אמנם הביקורת יצאה מליצית מידי, מתקתקה אפילו, יחד עם זאת, אמיתית.

ספר מרתק, לעיתים לא קל לקריאה. הספר מתואר בשלושה חלקים: עולמה של צילה , מכתבי האהבה בין יהודית (בתה הבכורה של צילה) לבין עמינדב ויומנו של חנן (מאהבה ולאחר מכן בעלה של צילה). עולמה המרתק של צילה נפרש בפני הקורא מתחילת המאה ה20, באודסה. המספרת עוקבת אחריה באירועים עיקריים בחייה ומשתפת את הקורא בהתרחשותם.
כל חלק נותן הצצה פנימית ועמוקה על הדמויות המשתתפות בו, התקופה. הספר עורר בי תהיות ומחשבות ואפילו הערצה אל צילה. היות והרגשתי כאילו קיים המסר "אין דבר העומד בפני הרצון".
- הרצון לחיות ולשרוד בפרעות באודסה, אפילו שהייתה פצועה מאוד קשה.
- הרצון להיות נאהבת, כשיחסיה עם בעלה לא "עלו על דרך המלך" אם אפשר לתאר זאת כך.
- הרצון להעשיר את הידע וכו'.
דמות דומיננטית ומרתקת בעיניי.
תיאור הפרעות באודסה, תיאור חזק ביותר. השנאה של הגויים , אי מתן העזרה והסיוע. מדהים, גורם לך להרגיש כאילו הנך נמצא שם.
ממכתבי האהבה, למדים על השכר אשר היה במטבע שלא הכרתי, לירה ארץ ישראלית. קשיי התעסוקה בתחילת שנות השלושים. ולמרות הקשיים לא ירדו מהארץ.
הספר גרם לי להקשר אל הדמויות הראשיות, כאשר תלאותיהן וטרגדיות אשר עברו עוררו בי צער וחמלה.
ספר חזק, מומלץ בחום.

לקרוא את צילה היה מסע מרתק בזמן שמתחילת המאה שעברה עד 1967, שנת מותה של צילה. בספר מתגלה אישה מיוחדת, מעבר לכך שכל אדם הוא מיוחד. צילה הייתה מיוחדת מהרבה בחינות: גם מבחינת האומץ שלה לשבור מוסכמות, להיות שונה, להיות אישה חמה שתורמת לחברה, ובעיקר מבחינת היכולת שלה לכתוב את סיפורה האישי, מחשבותיה ורגשותיה ביומנים המופלאים שנכתבו בעדינות כובשת, ושהועברו לנינתה קציר. היומנים האלה נשמרו כגחלת רוחשת, ילדיה של צילה ונכדיה לא רצו לקרוא בהם. קציר, שבעצם מלאה את צוואתה של אמה שאמרה לה "את תכתבי על סבתא שלי" העיזה לקרוא בהם ממרחק הדורות, אבל גם לה לקח הרבה שנים לכתוב את הסיפור. והיא כתבה אותו כמו שהיא יודעת לכתוב, בכנות. לא תמיד צילה ומשפחתה מצטיירים בסיפור במיטבם, אבל דווקא משום כך הם אמינים ואנושיים.
יש בספר כמה ממדים שנבנים מהדמיון של קציר, מהיומן, מהמכתבים, מהסיפורים ומהראיונות שערכה קציר עם בני המשפחה, הילדים של צילה, הנכדים, ומהיומן של חנן, אהובה של צילה, בעלה, או "חברי" כמו שהיא קראה לו לאורך כל השנים שמאיר את היחסים האלה באור אחר. החלק האחרון שבו צילה רוצה לשמוע מה חנן חשב כל השנים, אחרי מותו, מופלא בעיני.
ספר מרגש, אמתי, מומלץ.

סאגה משפחתית מרתקת על משפחה מיוחדת ששורשיה שזורים בדברי ימי מדינת ישראל.
משפחה שהגברים בה נחבאים והנשים קובעות, משנות ומעזות.
בראש המשפחה עומדת צילה מרגולין אישה חזקה, אמיצה, חדורת ציונות ומוטיבציה ששרדה פרעות באודסה ועלתה לפלשתינה להקים מדינה.
צילה, והמשפחה שהקימה בארץ עוברים גלגולים שונים, מיישבים מקומות נידחים, נלחמים, שורדים בקושי, מתרבים וצומחים.
דגם המשפחה הוא שונה וייחודי. בעל-אישה-מאהב-ילדים הגרים כולם בכפיפה אחת ואף משנים מעתיקים מגורים יחדיו.
כי צילה אינה מוכנה לוותר על המאהב הצעיר שלה.
כי בעלה אינו מוכן לוותר עליה.
ומסביב הטורקים נלחמים בבריטים שנלחמים ביהודים שנלחמים בערבים.

הספר ערוך מתוך מחברות שהשאירה צילה אחריה ביידיש, בתרגומו של "דוד חנן", המאהב שלה.
אוהבי היסטוריה ימצאו בו חגיגה לעיניים. גלגוליה של מדינת ישראל החל מתחילת המאה הקודמת ועד היום מתוארים כאן
באופן הכי מופשט שיכול להיות- דרך האנשים הפשוטים שחיו אותם.
שמות כמו ביאליק, אוסישקין, כצנלסון ויואל משה סלומון מטיילים ברחובות שטרם קרויים על שמם.

ישנם חלקים מתישים בספר, חילופי מכתבים ארוכים מדי, חזרה רבה. מודה שלעיתים דילגתי.
אך עדיין מדובר בספר המעלה שאלות מטרידות על מולדת, על ציונות, על ערכי משפחה, על סוגים של משפחות.
כתוב בשפה עשירה, מלאת דימויים, צבעים ורבדים.
ספר שעיקרו אהבה לארץ, לאדמה, לחיים , לתאוות לחלומות.

לא קל שלא לשפוט.
את צילה על שהביאה, באנוכיותה, את מאהבה לחיות בבית בעלה.
את בעלה שלא מחל על כבודו ושיחררה לנפשה.
את המאהב שויתר על חייו- עבורה.

טלנובלה ארצישראלית משלנו. כחול לבן.