ביקורת ספרותית על צילה - הספריה החדשה # מאת יהודית קציר
ספר לא משהו

---

בסדנת עריכה ספרותית שבה השתתפתי לפני אי-אלה שנים, היה נהוג לארח סופרים שונים. אחת לשבועיים הגיע סופר או סופרת כדי לדבר על הכתיבה שלהם, על העריכה של הספרים שלהם, על המערכת המורכבת הנוצרת בין כותב לעורך אותו, ועל כל מה שקשור. אני יודעת שזה נשמע מעניין, ואכן היה מעניין בחלקו. ובחלקו לא, כי הבעה בעל פה, כך מסתבר, אינה תמיד עולה בקנה אחד עם יכולת הבעה בכתב. באחד המפגשים היותר מעניינים דיבר הסופר בעברית צחה ובקול מהוקצע, והכריז את הדבר הבא: עמוס עוז, כך אמר, הוא קליבר גדול מדי, איש אינו מעז לערוך אותו או למחוק ולו מילה מכתב היד. רואים את זה, המשיך אותו סופר בהכרזתו המקוממת, ב"סיפור על אהבה וחושך". ספר טוב, שהיה יכול להיות טוב יותר אילו הורידו ממנו כמאתיים עמודים. אכן מקומם. אני חייבת למחות. ומחיתי, כי בעיני כל מילה ב"סיפור על אהבה וחושך" חשובה. אני יכולה להבין את טיעון האריכות, כי שבע מאות עמודים בכל זאת. ואף על פי ולמרות הכל, לספר יש קצב, וקשה לי לחשוב על קיצוץ מילים שהיה שומר את הקצב הזה.

ולמה נזכרתי בכל האירוע ההיסטורי הזה? כי סיימתי לקרוא בדי עמל ויגע את "צילה". לעומת "סיפור על אהבה וחושך" שנגמע בשבת אחת חסרת נשימה, שינה או אוכל, הקריאה של צילה היתה תהליך מייגע וארוך שנמשך לסירוגין כמה שבועות והרבה דילוגים. עיקר סיפור המעשה כתוב על הכריכה המקורית, ברוח מורשת מנחם פרי והספריה החדשה שאינם מאמינים בקלקלנים או בצורך בהפתעות. צילה, שם אמיתי של דמות אמיתית, היתה הסבתא-רבתא של יהודית קציר.היא עברה פרעות באודסה, ומקומות מגורים מגוונים בארץ, גידלה חמישה ילדים, ניהלה בית ילדים ומטבח צמחוני. כמו כן היא עמדה במרכזו של משולש רומנטי מוזר ביותר, מחלקת את תשומת לבה בין שני גברים, ובחלק מהזמן חיה עם שניהם תחת אותה קורת גג, ומנהלת איתם משק בית משותף.

מעבר לסיפור מה יש? מישהו בביקורת אחרת קרא לזה "עבודת שורשים ענקית שיצאה משליטה", ואני נוטה להסכים עם ההגדרה. יהודית קציר עשתה תחקיר מעמיק. היא קראה את הזכרונות של צילה עצמה, שחנן בעלה תרגם. היא קראה את היומן של חנן. היא קראה חליפות מכתבים בין סבתא שלה יהודית ובעלה. היא שוחחה עם קרובי משפחה, ובעיקר קרובות משפחה, ומצאה חומרים ארכיוניים. ואז היא פרסמה את התחקיר הזה. חמש מאות עמודים של יומנים, מכתבים וזכרונות. קצת מעניין, כי תקופה והיסטוריה, וזו ההיסטוריה של ארץ ישראל, ודמויות חזקות ועוד. אבל זה עדיין תחקיר. היה יכול להיות בסיס לרומן טוב. ויהודית קציר עצמה מודה שהיא ניסתה לעשות זאת במשך כעשרים שנה, ולא הצליחה. ומה שיצא זה הבסיס לרומן, במקום הרומן עצמו. מעניין מאוד את המשפחה, בלי שום צל של ספק. קצת פחות מעניין לאחרים.

כן היה מעניין לקרוא את סיפור ההתיישבות היהודית בעזה, בשנות העשרים של המאה העשרים. ההתיישבות הזאת, שכמעט אינה ידועה וכמעט אין מספרים עליה, נגדעה באיבה במהומות הרצחניות שנקראות "פרעות תרפ"ט". את כל שאר האירועים בספר קראתי ברפרוף ודילוגים, מתעכבת בעיקר על קטעי הקישור של קציר עצמה, שממצים את עיקר העלילה ומפרטים רגשות. בניגוד להרגלי, הפעם הודיתי להוצאת הספרים שבחרה להדפיס את הספר במספר גופנים שונים, כי כך עיקרו של הספר בלט, והיה קל יחסית לדלג על החלקים המכתביים והיומניים המלאים לעיתים.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על צילה - הספריה החדשה #