הספר הזה, ליתר דיוק, ספרון, מבטיח ולטעמי (כמעט) לא מקיים. אפשר שהדבר נעוץ בציפיות הגבוהות שלי מסופר כמו קורט וונגוט, הומניסט אמיתי ובעל יושרה אינטלקטואלית מרשימה. גם הרעיון נפלא, עריכת סדרה של ראיונות עם מתים, מפורסמים כפשוטי העם. התוצאה הסופית מאכזבת: בחלק ניכר מ"הראיונות" חשתי תחושה של פספוס. יש, כמובן, גם פנינים: כמו אחד, סלבטורה ביאני, שקיבל התקף לב קטלני בשעה שניסה להציל את כלבו האהוב ממלתעותיו של פיטבול רצחני. משנשאל איזו מן הרגשה היא למות בשביל חית מחמד ענה:"...זה בטח פי מיליון יותר טוב מאשר סתם למות במלחמת ויטנאם". או הפרק על שיחתו עם רוברטה בורק, אלמנתו של אדמירל בורק, מפקד צי נערץ בארה''ב. כבעלה, גם היא זכתה לשבחים מפי נשיא ארה''ב על היותה מופת, זאת בניגוד לכתובת הצנועה שבחרה למצבה שלה: "אשת מלח".
החלק הטוב ביותר בספר זה הוא המבוא שכתב וונגוט. זה זרוע פנינים הומניסטיות משובחות כגון ציטוט מדברי אבי סבו בנוגע ל"דרשה על ההר" של ישו: "אם ישו אמר דברים ראויים, איזו חשיבות יש לשאלה אם הוא היה האלוהים"? או דברי קורט וונגוט עצמו: "אילולא מסר החמלה והרחמים בדרשה של ישו על ההר, לא הייתי רוצה להיות בן אנוש. כבר הייתי מעדיף להיות צפע" - ואולי זו כל התורה של וונגוט על רגל אחת.
השורה התחתונה: המבוא - קריאת חובה השאר - קריאת רשות...
