מי לא שמע על הספר "אלגנטיות של קיפוד"? שם מעניין של ספר. הספר עצמו? הרבה פחות.
הספר שעמם אותי מתחילתו ועד סופו.
המשכתי לקרוא כי חשבתי שאולי אני מפספסת משהו, הרי יש עליו גם סרט (שלא הצלחתי להתרכז גם בו, אבל לשם הגילוי הנאות- השלכתי את הסיבה לכך בעובדה שהתרכזתי יותר בגבר שצפה איתי בסרט...) וגם ביקורות מהללות! ואני פשוט משתעממת ולא מבינה אם מדובר בכלל באותו ספר.
לא הבנתי מי נגד מי, נהיה לי סלט שלם עם שמות הדמויות (משהו שקורה לי יותר בספרות זרה), עומס של פרטים לא חשובים, פילוסופיות ובעיקר ילדה אחת שכל העלילה "רע לה ויודעת שהעולם מכוער, אבל אין לה חשק לראות את זה" וכל הספר היא בוחנת את האפשרות "לעזוב את העולם הזה, שבו כל מה שזז חושף כיעור". וכבר לא הצלחתי להבין אם זו היא או אמא שלה או דמות אחרת בכלל (כבר אמרתי שאיבדתי את זה?) שמלאות אותי בפילוסופיות ועובדות לא מעניינות לאורך כל הספר...

מצאתי דבר אחד מעניין שקראתי בספר ואצטט אותו: "כשמלכת הדבורים מגיעה לשלב המתאים, היא יוצאת למסע כלולות, ואחריה עף נחיל של זכרים. הזכר הראשון שמגיע אלי מזדווג איתה ומת על המקום, כי בתום הפעולה איבר המין שלו נשאר נעוץ במלכה. לכן האיבר נקטע והזכר מת. כשהזכר השני מגיע אל המלכה ורוצה להזדווג איתה, הוא צריך קודם לשלוף ברגליו את איבר המין של הזכר הקודם, ומובן שגם הוא עובר תהליך זהה, וכך הלאה, עשרה או חמישה-עשר זכרים, שממלאים את כיס הזרע של המלכה וכך הם מאפשרים לה להפיק מאתיים אלף ביצים בשנה במשך ארבע או חמש שנים." (עמ' 235)

אז למה דירגתי אותו כ"בזבוז זמן"? כי לקרוא את המידע המרתק על המיניות של מלכת הדבורים (תכלס מלכה...) שלקח לי בערך דקה (פלוס כמה דקות נוספות לתהות האם זה באמת אמיתי), לא באמת הצדיק את הזמן שבזבזתי בקריאת הספר, המייגעת יש לומר.

ויסלחו לי חובבי הספר, אבל הנה עוד ספר נכנס מבחינתי לרשימת ה"אוברייטד", והפעם בזכות ולא בחסד.

הביקורת שלי על הספר תלויה בעיקר בשאלה האם הסיפור אמיתי או לא.
אני רוצה קודם להבהיר, שדימיון ספרותי הוא דבר מבורך וחשוב ליצירות, אין על כך מחלוקת, אבל אז מבחינתי הספר צריך להיות כתוב בצורה חזקה ומעוררת עניין. ופה משהו בצורת הכתיבה היה פשוט, אולי פשוט מדיי.
בתחילת הקריאה המשכתי למרות שהוא לא היה מרתק בכלל, כיוון שזה ספר מוכר וידוע, רציתי לבדוק האם יש סיבה מוצדקת לכך. וגם הסתקרנתי.
הרעיון וסיפור האהבה הלא ממומש יפים כשלעצמם ובעיקר עצובים. אני בטוחה שאצל לא מעט אנשים זה אפילו עלול לעורר איזה זכרון אישי שנחרט בלב (ככה זה היה אצלי כשקראתי אותו, ואפילו יכולתי להצביע על אדם שהזכיר לי את הדמות, מנקודת מבטי שלי).
כשסיימתי את הספר חזרתי לפתיחה וקראתי אותה שוב (כי בקריאה ראשונה היא לא הייתה מובנת לי), ואז היה נראה שמדובר בסיפור אמיתי וזה שינה את כל התמונה בעיניי.
אם זה היה סיפור אמיתי- אז אפילו שזה כתוב בצורה פשוטה מדיי, הסיפור עצמו הוא חזק. ואם זה לא אמיתי- אז הכתיבה קצת "פרווה" יחסית לפוטנציאל העלילה.
סה"כ הספר טוב.
ואם מישהו יוכל להאיר את עיניי, אשמח לדעת האם הסיפור מבוסס על סיפור אמיתי או לא...

ואסיים בציטוט מעניין ומתמצת, שמופיע בתחילת הספר:
"בעולם שנעשה יותר ויותר קשוח, כולנו חיים בתוך קונכייה פרטית של רגישויות שהגלידו. איני יודע היכן בדיוק מסתיימת התשוקה הגדולה ומתחילה רגשנות מתקתקה, אבל נטייתנו ללעוג לאפשרות קיומה של הראשונה ולהגדיר רגשות כנים ועמוקים כרגשנות מטופשת מקשה עלינו להיכנס אל מלכות העדנה, שבלעדיה אין להבין את סיפורם של פרנצ'סקה ג'ונסון ורוברט קינקייד...
אולי אפילו תגלו, כמו פרנצ'סקה ג'ונסון, אפשרות לשוב ולרקוד בחללים האדישים של לבכם."

אני אף פעם לא ממהרת לקרוא מותחנים, וזו הסיבה שהספר הזה חיכה לי כ"כ הרבה זמן על המדף.
מודה שטעיתי, כי זה אחד המותחנים הזורמים והמעניינים שקראתי ונהניתי מכל עמוד בספר.
מומלץ מאוד!

מכירים את התחושה שאחרי ביקור ברכבת שדים או רכבת הרים בלונה פארק כאדם בוגר? אבל כזו שמתרחשת אחרי זכרון ילדות מאותו מתקן...
זוכרים משהו גדול ועוצמתי, ואז כבוגרים נכנסים והתחושה שונה לגמרי ופתאום הכל נראה הרבה יותר קטן והרבה פחות מרשים...והתחושה שמתלווה היא ספק חרטה ספק סגירת מעגל והבנה שההתבגרת.
ככה פחות או יותר הרגשתי כשקראתי את הספר המוער, אך באותה נשימה אציין שדירגתי את הספר ב-5 כוכבים מנצנצים באבק פיות.
את הסרט ראיתי בילדותי עד שהקלטת כבר קפצה במסך...(כן, כן, אני עוד מהדור שראה קלטות בוידאו) הערצתי את פיטר פן בכל מובן אפשרי.
אחרי קריאת הספר פתאום קלטתי כמה הגיבור הוא סוג של גיבור טראגי ואם חושבים על כמה מהתכונות שלו אז מבינים שיש לו גם כמה בעיות באופי, ואיך לומר, מושלם הוא בטח לא.
אני רוצה לצטט הערה שהייתה כתובה בספר, אך לפני כן חשוב לי להדגיש שלמרות התחושות שציינתי עדיין נהניתי לקרוא את הספר, פשוט הבנתי הכל מנקודת מבט אחרת ובוגרת, ואני עדיין שומרת בלבי אהבה לפיטר פן הילד הנצחי.
"חוסר היכולת של פיטר להשתנות ולהתפתח היא שעושה אותו דמות טראגית. כפי שצוין כבר, הוא לא רק הילד שלא רצה לגדול, אלא הילד שנידון לא לגדול לעולם. נגזר עליו להישאר ילד לנצח בעוד הילדים הסובבים אותו גדלים והופכים למבוגרים, השנואים עליו. לעולם לא יזכה לאהבה של אם, כי הפנה את גבו לאמהות; גם אהבה של בת זוג היא בשבילו דבר חולף, כי אינו בוגר דיו להכיל ולמצות אותה, ובנות הזוג מתבגרות ומשאירות אותו מאחור. הוא דמות טראגית כי למעשה אין לו שליטה ואין לו מוצא ממצבו." (עמ' 185, הערה 12)
ועוד ציטוט שאהבתי בספר:
"הסיבה שציפורים יכולות לעוף ואנחנו לא היא פשוט שלציפורים יש אמונה שלמה, כי אמונה שלמה שקולה לכנפיים" (עמ' 212)
קריאה מהנה!

ספר מקסים.
כשקראתי את הספר הוא הזכיר לי את הספר הנפלא "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה". כשסיימתי לקרוא, אכן ראיתי בביקורות שעל גבי הספר שעוד מישהו חשב כמוני (אני כמעט תמיד קוראת את התקציר או הביקורות רק אחרי שסיימתי בעצמי). אז מומלץ במיוחד למי שהתחבר לספר הנ"ל.
חיבבתי מאוד את אוגי, גיבור הספר, משהו ממנו נכנס לי ללב.
בכל ספר יכול להיות קטע חשוב או פחות, שיעשה לך משהו או יגרום לך לחשוב או להתעכב עליו קצת יותר מאחרים. לי זה קרה.
היה קטע קטן ודי שולי בספר, שגרם לי ממש לחייך בסוג של סיפוק, כשגיבור הספר מצא בהר של גרוטאות מזחלת ישנה שאחד מהחברה' זרק עם אמירה "חתיכת גרוטאה מחורבנת, אין דברים כאלה. ומישהו לקח אותה!", אחד אחר הוסיף "אולי איזה הומלס רצה לגלוש במזחלת!" וככה הריצו צחוקים בנימה מזלזלת משהו...
ואני, שאוהבת להציל רהיטים וחפצים מהשאול, הזדהיתי עם גיבור הספר "רציתי רק להתרחק מהם כמה שיותר. לא רציתי שידעו שזה אני, ה"הומלס" שלקח את המזחלת".
זה ממש לא עיקר הספר, זה השוליים שבשוליים שלו, אך זה אחד מתוך רצף אירועים חברתיים שקורים ממש ביומיום שלנו, כאלה המלווים בביקורת ולחץ חברתי. ותמיד כיף לראות את הניצחונות הקטנים ששמים בצד את דעת החברה.
אני לא בטוחה אם הספר מבוסס על סיפור אמיתי, אבל הוא מאוד מציאותי ויש בו הרבה מסרים קטנים ומסר ענק וחשוב של קבלת השונה.
אני אפילו חושבת שספר כזה צריך להיות חלק מקריאת חובה בבתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים ותיכון. והלוואי שזה ישנה גישה אפילו אצל קומץ מדור העתיד.
בסוף הספר יש כל מיני ציטוטים יפים ,ואצטט כמה יפים שאהבתי:
"אל תהיה חבר של מי שאינם ראויים להיות חבריך" (קונפוציוס)
"אל תתאמצו להיות מגניבים, תמיד קולטים את זה, וזה מה-זה לא-קול" (אחת מדמויות הספר)
"כל אדם בעולם צריך לפחות פעם אחת בחייו לעמוד על במה ולקבל מחיאות כפיים סוערותף כי כולנו ניצחנו את העולם" (אוגי, גיבור הספר)

ממליצה בחום.

אני די אוהבת את הכתיבה של אשכול נבו, והתאכזבתי מהספר הזה.
אהבתי את ארבעה בתים וגעגוע ואת משאלה אחת ימינה, ציפיתי לאותו קו, וקיבלתי ספר רווי שאנטיות, שהיה לי קשה להתחבר אליה.

לא רוצה להשבית שמחות, אבל האם שוב יש פה ספר שהוא אוברייטד או שזה רק אני שפשוט לא מבינה על מה המהומה?


הספר שכב אצלי הרבה זמן, התחלתי לקרוא, הקריאה נמרחה יותר מדיי זמן, במקביל התחלתי עוד ספר (נערה עם קעקוע דרקון אם זה מעניין אתכם לדעת), שוב חזרתי אליו, שוב התעייפתי...עד שסיימתי סוף סוף.
אם אתאר את זה באופן יותר סכמתי, זה ייראה בערך כך: בסדר--> משעמם--> משעמם+יותר מדיי שמות מבלבלים בעלילה--> מתחיל להיות מעניין-->מעניין "וטוב שהמשכתי לקרוא"--> בסדר שלא השאיר אותי נפעמת או עם טעם של עוד.

משהו בעלילה הזו מצד אחד מקורי ומעניין, ומצד שני יש בו הרבה קטעים שהוא מתאמץ ויש אפילו משהו שעד עכשיו לא הצלחתי באמת להבין בכל העלילה, אבל לא אכניס ספויילרים.

מה אומר ומה אגיד? על טעם וריח אין להתווכח.
בסדר. לא יותר מזה.

יש לי בעיה עם הספר הזה, אך כנראה שיש לי בעיה עם סיפורים קצרים באופן כללי, או שפשוט טרם נתקלתי בכאלה שאהבתי.
לא מצאתי שום פואנטה בסיפורים, ועד שמצאתי איזה עניין בחלקם- הם הסתיימו, כאמור, בלי פואנטה.
מאחר שזה ספר די קצר, לא דירגתי אותו כבזבוז זמן, אך ממליצה להשקיע את הזמן על ספרים אחרים יותר טובים.
עם המחבר הסליחה.

אהבתי מאוד את הספר!
מעניין, מצחיק, שנון, מרגש. צחקתי לא מעט בספר וגם התרגשתי והחנקתי דמעה...
הצלחתי ממש להיקשר לדמויות, ואפילו לא הייתי צריכה לדמיין אותן, כי בעבר ראיתי פה ושם פרקים מהסדרה "בנות בראון". ומה שאפילו עוד יותר נחמד זה שלא זכרתי את הסוף או את כל הפרטים, אז היה לי מתח כמו שצריך.
ממש קיוויתי שהספר היה ארוך יותר, מרוב שאהבתי כל רגע בקריאה.
עירית לינור בהחלט נכנסה לרשימת הסופרות האהובות עליי.
מומלץ בחום.