ביקורת ספרותית על פשוט זה לא - 19 ישראלים מנסים לשרוד בג'ונגל המשפחתי של המאה ה-21 מאת בעז גאון
ספר לא משהו

---

פעם, כשהייתי צעירה ותמימה, היתה לי החלטה: אני לא אהיה "אמא-הסעות" כמו שאנחנו בילדותנו הלכנו לגן, לבית הספר, לחוגים, לקיוסק, לחברים, הכל ברגל. כך גם הדור הצעיר יכול. לא? זו היתה החלטה שקל לומר, וגם קל לבצע. לא היה לי רכב ברשותי, ולא היתה שום בעיה. אחר כך עברו מים בירדן, אבל רק קצת כי סכר דגניה חוסם אותם, ורכשתי רכב, והחלטתי נותרה בעינה.

קראתי את הספר הזה בשתי פעמים שונות. את מחציתו הראשונה קראתי בעת שלקחתי את הבת לטיפול שלה. זהו טיפול שנערך שלא בנוכחות ההורים. מצד שני יש צורך בהורים כדי לקחת ולהחזיר. וכך ישבתי לי ביום שישי בבוקר בפארק שמשי ונעים על דרך חברון, וקראתי. ואז הגיעה השעה עשר, הטיפול הסתיים. סגרתי את הספר, אספתי את ביתי, הלכתי לבקר את הוריי, וחזרתי הביתה כדי לארגן את כולנו לכבוד השבת המתקרבת.

המשכתי את קריאת הספר בפעם אחרת. לקחתי את האיש שלי (שאינו נוהג לנהוג) ואת הבן שלנו (שנוהג היטב, אך החוק דורש שיהיה לו מלווה בנהיגה) אל עוד אירוע שחמט בהשתתפותם. בזמן שהאירוע התרחש לו, הלכתי אל גן ציבורי סמוך, וקראתי את הספר. לא בכל הזמן הזה קראתי, שכן פגשתי שם מכרה שלי ששיחקה במרץ עם שלושה ילדים קטנים: הנכדים שלה. אבל רוב הזמן היה פנוי וכך סיימתי את הקריאה.

כפי שאתם יכולים להבין, הסעות אמא בערבון בלתי מוגבל זה כאן.

משפחות השתנו. בזה אין ספק. תפקידים שהיו רגילים במשפחה המסורתית אינם קיימים עוד. לא רק אבא מפרנס. לא רק אמא עובדת באחזקת הבית ובגידול הילדים. הסמכות ההורית שאנו מתרפקים עליה מהעבר, נמסה והדלדלה. המשפחות התפוררו או לפחות שינו הגדרה, מוסד הנישואים נמצא בנסיגה, ויש אנשים שבוחרים שלא להקים משפחה כלל, או להיפך - להקים, לפרק, ולהקים מחדש משפחות מורכבות יותר ויותר. הכל נכון. הכל גם מבלבל, ומורכב. ולזה התכנס הספר הזה, ואסף מפניניהם של תשעה עשר ישראלים בשנים 2005-2007, להגות בנושא.

מה נאמר ומה נגיד? מחקר סוציולוגי זה לא.
אקלקטי, משתנה בערכו ולא ממצה. זו מדברת על דימוי גוף, זו על קשייה במציאת בחור, זה מדבר על אובדן הרומנטיקה, ואלה מהגגים על תפקידיהם בזוגיות. נכון שלא הכל עלה, והייתי מצפה למשל דיון מעמיק בסוגיית שם המשפחה, למשל (של בן הזוג ליצירת כינוי מאחד למשפחה החדשה? של שם הנעורים כדי להשאיר אחידות לחיי טרום הנישואים ולמשפחת המוצא? שניהם, ואז סוחבים מקפים לכל מקום? ואיך יקראו לילדים? סוגיה לא פתורה. לא מופיעה כאן). חלק מהנושאים שהועלו שייכים לאיזו בועה, תל-אביבית אולי, ולא ממש מייצגים ישראליות, וחלק? כן. יש חלק נחמד. התוצאה ממש לא דומה למחקרים סוציולוגיים-איכותניים כמו אלה של עמיה ליבליך. במחקרים מעין אלה יש תמה מרכזית, יש נושא, והחוקר דואג לנווט את הריאיונות או הסיפורים האישיים ליצירת אמירה כללית כלשהי. כאן כמעט ואין. למעשה אפשר להסתפק בקריאת המבוא בלבד, שבו מצוטטות פנינים מכל קטעי הספר.

ובעצם לא. מה פתאום. אין די במבוא בלבד. מי שעוצר במבוא, או מפהק ומתעייף באמצע מפסיד את הפנינה, את הדובדבן שבקצפת, את יוסי שריד המתאר את ילדותו כ"בן יחיד" (במירכאות, שכן יש לו אחות) שנולד בזקנותם של הוריו. אין ספק שהפסד גדול נחלה הספרות והעתונות העברית כאשר יוסי שריד החליט לזנוח את הכתיבה ולעבור לפוליטיקה. וכשהוא כן כותב - דבש ניגר. מנוסח, רהוט, משתמש בשפה עשירה, ומנפיק תובנות. אז המלצתי: לקרוא את המבוא, לרפרף על הקומיקס ("רק ההורים שלי נשואים"), לקרוא את רוני סומק, כי בכל זאת רוני סומק, ולעבור לסוף, אל יוסי שריד.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על פשוט זה לא - 19 ישראלים מנסים לשרוד בג'ונגל המשפחתי של המאה ה-21