ביקורת ספרותית על דנידין טס לאמריקה מאת און שריג

---

הקוראות והקוראים שמעלעלים פה ושם בביקורות שלי
כבר יודעים שאני תוצר מובהק של אחד מסניפי רשת
בתי היתומים הידועה בשמה "הלינה המשותפת בקיבוץ".
יש לי את ההורים הכי טובים שיכולים להיות, אבל לטס פייס איט:
מגיל 72 שעות גדלתי בבית יתומים.
לא - אין בי כעס.
כן - יש בי בור פעור בנשמה, ששנים רבות ניסיתי למלא אותו
בנשים, אהבה, סקס, אלכוהול ושאר דברים טובים.
לא התמלא.
אז המשכתי עם הנשים, האהבה, הסקס והאלכוהול, אבל גם צירפתי
פסיכולוגית שעובדת עמי כבר שנים על התובנה ההיא ששום דבר לא יכול למלא בור שנפער
ושכן, אפשר לחיות איתו.
לחיות איתו, לא בתוכו.
למה, אתן ואתם שואלים בצדק רב, אני מזיין לכם את השכל שלכם שגם כך מצטמצם מיום ליום כי הוא נמצא תחת התקפה בלתי פוסקת של
שטני ריאליטי וזדוני פייסבוק?
כי אחת המשמעויות הכל כך צורבות של גדילה בבית היתומים היא היעדר מוחלט וקבוע של פרטיות.
לרגע אינך לבד - אין שנייה של חופש מאחרים.
אין פרטיות כאן.
ולכן הילד המופלא הזה, דני דין, היה אחד מגיבורי ולעולם ישאר כזה.
הייתה לו את הפרטיות האולטימטיבית. איש לא ראה אותו, איש לא ידע מה הוא עושה, איש לא הרגיש.
רציתי כל כך את השיקוי הזה !
נכון, כמו בכל ספריו של שרגא גפני (הלא הוא און שריג הלא הוא יצחק אחיטוב הלא הוא אבנר כרמלי הלא הוא איתן נותב)
גם כאן תמיד הייתה גזענות שורשית מובנית ובסיסית, לאומנות חודרנית, יחס מתנשא למיעוטים ובוז טוב לב לנשים, אבל מי התעניין בדברים האלה אז?
הדבר החשוב היחידי הייתה יכולת ההיעלמות.
והיום, כשאני מסתכל סביב בפליאה מהולה באימה, איך אנשים מתפשטים פיזית ומנטלית בפייסבוק
ואיך אנשים מוכנים להקריב את סנטימטר הכבוד העצמי האחרון שלהם בשביל עוד לייק, דני רלוונטי יותר מתמיד.
רואה (הכל!) ואינו נראה.

» ביקורות נוספות של ליאור
» ביקורות נוספות על דנידין טס לאמריקה