מי שקרא ביקרות שכתבי לאחרונה אולי זוכר שציינתי שהתחלתי לעבוד בעבודה מאוד רחוקה מהבית. השאלה הנשאלת, למה חיפשתי לי עבודה כל כך רחוק מהבית? ברור שהזמן על הכביש יבוא בעיקר על חשבוני, ואח"כ על חשבון משפחתי. אגלה לכם סוד, לא חיפשתי עבודה, ניצודתי. ניצודתי על ידי ציידת ראשים.
לא, אין הכוונה למחסלת, או רוצחת שכירה, צייד ראשים הוא מושג המגיע מתחום חברות ההשמה. תפקידו של צייד הראשים הוא למצוא מעומדים למשרות מאוד בכירות או כאלה שדורשות מקצועיות רבה (במקרה שלי כמובן מדובר במקצועיות הרי אני לא בכיר ). מסוג המשרות שמועמדים לא מגיעים אליהם דרך מודעה בעיתון, מסיבה פשוטה המועמד המתאים, כנראה לא מחפש עבודה. לרוב המועמד המתאים מצוי כבר במשרה מעניינת ומאתגרת ולכן לא מחפש עבודה. תפקיד הצייד, לאתר את האדם המתאים, ולנסות לשלוף אותו ממשרתו. בתמורה לשרותיו, מקבל צייד הראשים דמי תיווך נאים. אותה ציידת הראשים שכנעה אותי שאני האדם לתפקיד ויתרה מזאת, זה התפקיד הכי מתאים לכישורים שלי (בקטע הזה היא צדקה אמנם) והנה אני נוסע שעה וארבעים לכל כיוון.
הגיבור של סיפרו הנוכחי של נסבו הוא רוגר צייד ראשים שכזה. הוא לא סתם צייד ראשים, הוא הטוב בתחומו, הוא אינטליגנטי מניפולטיבי ומוכשר. עד כאן טוב ויפה, אבל לרוגר יש אישה יפה (אותה הוא מאוד אוהב) רוגר קנה לאשתו גלריה במקום לעשות לה ילד (בכנות אני לא יודע מה יותר יקר :-)), הגלריה איך לומר היא לא עסק ממש מכניס, על כן לרוגר יש "השלמת הכנסה" בכדי לממן את הגלריה.
אשתו של רוגר מציגה לפניו את ה"ראש" שהוא מחפש זה מכבר, עבור משרה בחרה שמייצרת מוצרים בטחוניים מבוססי טכנולוגיית GPS. המפגש אם האדון המוכשר הכריזמטי שעונה על כל הדרישות של החברה ואף מעבר לכך מעלים את חייו של רוגר על רכבת הרים שמהווה את עלילתו של ספר מרתק זה, שימו לב ששם הספר ציידי הראשים ולא צייד הראשים, שכן בספר יש שניים כאלה ואחד מהם יפה ניחשתם הוא לא מתחום חברות ההשמה... כבר במפגש הראשון רוגר מרגיש שמצייד הוא הופך לניצוד, ועדיין פוסע בשביל שאנו הקוראים מנסים להניע אותו מלצעוד במשעולו. זוכרים את סרטי האימה מימי ילדותנו? שהפסיכופט מתגנב לקורבן מאחורי הגב, השקט נשבר בצעקה (במקרה שלי צעקה של אימא שלי שמזהירה את הקורבן מהרוצח)... כך גם אנחנו ממש רוצים לצעוק לרוגר: "עזוב, אל תכנס לזה...., למה לך? הכרוניקה הרי ידועה מראש..."
אני לא נוהג לקלקל, אז אפסיק כאן. חשוב לי לא לקלקל ואפילו במעט מהנאתכם בקריאת הספר. רק אומר שהשתלשלות העניינים תוביל את רוגר לסיטואציות נואשות, מביכות, מגעילות, מלחיצות ואף קומיות. דמיינו את כל הדברים שכתבתי, יוצאים תחת ידו של סופר מוכשר ורב הבחנה, דייקן ומשכנע. עבודת התחקיר של נסבו בתחומים השונים מאוד משכנעת. בתור אחד שעבר תחת ידיה של "ציידת ראשים" , אמנם לא הטובה בתחומה, לא יכולתי במהלך הקריאה שלא לחייך לעצמי לאור מהימנות הדמות שיצר נסבו. נקודה אחת שהפריע לי בנושא בניית הדמויות, הייתה נטייה מסוימת לסטראוטיפיות של הדמיות השונות, וצביעתם בצבעים ברורים ומנוגדים והעדר הגוונים ותתי הגוונים.
הספר מומלץ לאוהבי ספרות המתח, וגם לכאלה שאינם בהכרח חסידי הז'אנר (כמוני לדוגמא).
מודה, לא קראתי כמעט שום דבר שכתב יו נסבו, אני אומר כמעט מכיוון שקראתי לבני הקטן את הספר "פטנט הפוקים של דוקטור פרוקטור". בהתחלה זה הצחיק אותי שיש סופר ילדים עם שם זהה לזה של סופר המתח הנורבגי בעל השם העולמי, מעין צרוף מקרים משעשע אתם לא חושבים? אז זהו שלא. יו נסבו הוא גם סופר ילדים (כן גם את זה הוא עושה מצוין), והספר "פטנט הפוקים" גורם לבני הרציני לצחוק בקול רם. כפי שכתבתי לא קראתי את רבי המכר בסדרת הארי הולה (אולי בגלל שהם רבי מכר), אבל אחרי שסיימתי את "ציידי הראשים" ברור לי שהמחדל יתוקן. "ציידי הראשים" אינו ספר נוסף בסדרת הארי הולה, אבל אחרי שהתוודעתי לכתיבתו הקולחת והמרתק של נסבו, ברור לי שאני רוצה לקרוא עוד דברים שכתב.
מיותר לציין שאהבתי את הספר, אהבתי מאוד. הספר סוחף מעניין מרתק ומפתיע לפרקים, יש קטעים שיזעזעו חלק מהקוראים העדינים, אבל יש גם קטעים מצחיקים וביזארים.

****


כנראה ש"יו נסבו" בנורווגיה, זה כמו "משה כהן" אצלנו. כי אין מצב שאותו יו נסבו כתב גם את הספרים המדהימים-אם-כי-קודרים-ונוגים-במקצת של סדרת הארי הולה, וגם את הספר המעולללה והחמוד הזה, שכמעט ואין בו שום דבר קודר, מבעס או סתם נאחסי. יו לורי (יו! עוד יו אחד, רק לא נורווגי)/ד"ר האוס עם הספר "מכירת חיסול" שלו שכולם נשפכו עליו כי הוא כל כך שנון ואני חשבתי שהוא סתם גיחי גיחי מתאמץ - ובכן, יו לורי יכול לקחת שיעורים, אבל ממש מההתחלה, אצל היו נסבו השני הזה, שיסביר לו איך כותבים ספר שהוא גם חכם, גם ערמומי, גם משעשע מאוד וגם מפתיע בלי להזדקק לעשרים ושניים "סטגדיש-הבאתי-עוד-בדיחה" בכל עמוד.

אז שני יו נסבו? ששניהם סופרים מחוננים כל כך? וואו. כפיים, נורווגיה.

מגיע לו סחתיין ענק (שונא להגיד שאפו כי זאת מילה אידיוטית קצת, לא?) על הספר הממתק הזה, שכבר מהעמוד הראשון הוא כובש אותך בקסם הבלתי-מתאמץ שלו, ובדרך האינטיליגנטית שהוא מצליח לגולל את העלילה כך שתהיה גם מקסימה וגם איומה וגם כיפית וגם סקסית וקצת מרושעת ואפילו קצת מקפיאת דם - אבל לחלוטין כובשת, ושהקורא עוד מוצא את עצמו במהלך הספר הופך את הדף לאחור וקורא שוב כי פשוט לא יכול להיות שזה מה שהוא כתב עכשיו!

אז על מה הספר? מה זה חשוב. אין פה את הארי הולה, השתיינות שלו והנאחס שלו - ולמרות שאני די מחבב את הארי הולה, פתאום מתגלה שיש כאן צד אחר לגמרי של אוסלו, שאפשר להתהלך בו זקוף וליישר את הכתפיים השחוחות כי החיים, למרות הכול, די יפים בעצם.

ועל מה הספר בכל זאת? בתכל'ס, הספר הזה הוא על מלחמה בין זכרי אלפא של ההומו-סאפיינס (או איך שלא קוראים לנו היום). מאחר שאני ממש לא זכר אלפא (אולי דלתא) ואין לי מושג איך נהיים כזה, היה תענוג לשבת בנחת על הענף הגבוה של העץ, לפלות לעצמי כינים מטאפוריות מהפדחת בעוד שזכרי האלפא מתגוששים להם לאורך הסיפור.

זה באמת לא חשוב על מה הוא, כי זה פשוט אחלה אחלה ספר.


****

נסבו הוא "שף" עתיר כישרון של סיפורי מתח. שום מאמץ אינו ניכר בכתיבתו, הוא לא משתמש בפעלולים האהובים על עמיתיו, הוא לא מסתיר מידע מהקורא בדרך כלל, הוא רוקח עלילות אינטליגנטיות, אמינות והגיוניות, והם כאלה גם כשהדמויות מקבלות תכונות עילאיות מסויימות - כמו יופי יוצא דופן, אינטליגנציה גבוהה מאד מהממוצע ויכולת תכנון נדירה - הן מתקבלות אצל הקורא כטבעיות וסבירות.

הסיפור עוסק ב"צייד ראשים" שהוא השם המקצועי למי שתפקידו לאתר מועמדים לעבודה. מי שמאותר ע"י הצייד הזה אינם אלפי העובדים השיגרתיים אותם אירגון יכול להשיג עשרה בשקל. מדובר באנשים שתחום התמחותם הוא ייחודי, או גבוה מהממוצע, שארגון הזקוק לאדם כזה מוכן להשקיע די הרבה לא רק במשכורת ובהטבות של המועמד, אלא גם בעמלה שמנה למגייס, הוא הצייד. ככל הידוע לי למרות שרבים מתארים את עצמם כ"ציידים" מהסוג הזה, מעטים מאד הם העוסקים בתחום הזה באמת. רוגר בראון הוא צייד ראשים מהסוג הזה, ורואה את עצמו בטופ שבמקצוע. אחד כזה שבאופן פרדוקסלי האירגון המחפש עובד יקבל את העובד שהוא ממליץ עליו, כי הוא ממליץ עליו...

נראה לי שנסבו כתב את הסיפור כי לא יכול היה להתאפק לכפל המשמעות שבשם המקצוע. בסיפור יש גם צייד ראשים מסוג אחר, והעימות בין שני בעלי המקצוע באותו השם, מתחומים שונים לחלוטין, הוא נושא הסיפור.
בכל הספרים של נסבו שקראתי עד כה התרשמתי מבניית הדמויות האמינה והמדוקדקת - גם מבחינה פסיכולוגית - ומטוויית הסיפור הגאונית. נכון, הסיפור פה מתבדח על חשבון הקוראים, ומתאר סוג של אגדה למבוגרים שכולנו שבויים בקסמה. אבל גם כך - נסבו עושה עבודה כל כך מוצלחת, שהשתקעתי בתענוג באגדה שהוא מספר.

לאחרונה אני קצת "מעקמת ת'אף" על ספרי מתח, אבל הספר הזה גרם לי הנאה מרובה, יש בו מתח, הומור ואירונייה. עד כה נסבו לא איכזב אותי וזה די נדיר, נראה לי, למצוא סופר שאינו מתאמץ להיות מה שהוא לא ואינו מזלזל באינטליגנציה של קוראיו. אם זה לא היה ברור - נהניתי ממנו מאד.

*

קוראים יקרים,
הנכם מוזמנים לטקס הכתרתו של יו נסבו לקיסר ספרי המתח ושל לי צ'יילד למלך ספרי המתח.
הטקס יתקיים בהיכל הבלשים כשמחיצה בלתי חדירה תפריד בין אוהביו של נסבו לאוהדיו של צ'יילד.
למעריצים את שני הסופרים תינתן אפשרות מעבר בין חלקי האולם, בהצגת אישור קריאה של שלושה ספרים של כל אחד מהם.

נסבו וצ'יילד שייכים לקבוצת העלית של כותבי המותחנים, שספריהם נחשבים לספרות יפה לכל דבר.
אפשר לזלזל בסוגה ולנענע ראש ביפייפות נפש ופיין שמקריות, אפשר להזעיף פנים ולמשוך בחוטם מתוך רגש עליונות, ולא לשאת בדי.אנ.איי אפילו קורטוב של כישרון. ולכן, כל מי שמרגיש שנסבו וצ'יילד קטנים עליו, יכול לסרב לטקס ולשבת לראות איזו תוכנית ריאליטי במקום.
במאמר מוסגר, עלי לציין, כי באופן אישי חביב עלי צ'יילד מנסבו. אולי זו התרבות האמריקנית החמה, הקרובה ללבי יותר מן הסקנדינבית הצוננת, אולי זה ג'ק ריצ'ר שחביב עלי יותר מהארי הולה השתיין המדוכדך, אבל באובייקטיביות ראוייה לשמה עלי לציין כי במדדים בלשיים וספרותיים טהורים, נסבו מוכשר מצ'יילד. ספריו מהודקים יותר, ספרותיים יותר, מפתיעים יותר, נוסחתיים פחות, צפויים פחות ומפוענחים פחות. לא פעם, צ'יילד מגלה את קלפיו הרבה לפני הזמן. אצל נסבו, הטוויסטים יסחררו אתכם ותמיד יישאר אחד לקינוח. אם הבנתם נכון, אני מאלה שינדדו מן האולם של נסבו לזה של צ'יילד במהלך הטקס. לראשון אעניק מחמאות מושכלות וסופרלטיבים לרוב, עם השני אכרות ידידות נצח.

הארי הולה נעדר מציידי הראשים ובמקומו מייצר נסבו גיבור שרמנטי ונכלולי, בן תערובת של אב אנגלי ואם נורווגית, המתהדר בשם רוגר בראון (בנורווגיה) ורוג'ר בראון באנגליה, צור מחצבתו. גיבורנו הוא צייד ראשים. למי שלא יודע (אודה ולא אבוש, לפני בקורתו של קורא כמעט הכל גם אני לא ידעתי) צייד ראשים אינו צייד גולגלות, התופס פושעים למחייתו, ההיפך, הוא מוצא מנכ"לים ומנהלים מתאימים לחברות גדולות במשק. התאמתו של אדם לתפקיד, היא מלאכת מחשבת דקדקנית של איסוף מידע על המועמד, וניתוח אישיותו עד מידת ההזעה שהוא לוקה בה בריאיונות חשובים. מועמדים לתפקידי מפתח בנורווגיה אינם לובשים חולצת טריקו ואינם נועלים סנדלים, הופעתם המוקפדת כוללת חליפות מעצבים ונעליים תפורות ביד, שלא לדבר על האפטרשייב היוקרתי שלהם, שנמכר במהדורה מוגבלת ומחייב התזה מוגבלת.

כשרונו של רוגר אינו מתמצה רק באיתור המועמד המושלם. יש לו יכולת מופלאה לשכנע את החברה כי המועמד שהוא מציע מושלם בשבילם. וחוץ מזה, יש לו תחביב נוסף העוסק באומנות וקשור בקשר בל יינתק למימון הגלריה היוקרתית של רעייתו.
בראון הוא אדם כה אלגנטי וכל כך רחוק מהמון העם, עד שנפילתו רועמת כמו סלע הניתק מראש ההר ונופל אל הגיא. בציר עלילה מקסים וגדוש בהומור, מספר לנו נסבו את סיפור הסתבכותו הבלתי אפשרית של רוגר בראון. כמה נמוך אפשר לרדת, מה לא יעשה אדם כדי להציל את חייו, אנחנו תוהים מבודחים ומבועתים ואחוזי קבס כשנסבו מתאר את גיבורו המסתתר במקום המצחין ביותר בעולם. הסיפור איננו צפוי, הוא גדוש בהפתעות וכמובן, כתוב ביד אמן.

(אוהבי ספרי מתח) חובה לקרוא. ומי שרוצה את חתימת האמן מוזמן לטקס המוזכר בפתיח של הביקורת.
עניבה שחורה ושמלת ערב מומלצים (שהות בקרבתו של רוגר בראון מחייבת הופעה אלגנטית). מומלצות גם נעלי הסטילטו המוזכרות בספרו של פיטר ג'יימס "מתה כמוך" שביקרתי בשבוע שעבר.
מספרי גמור ושמור.

הכל כבר נאמר, השבחים חולקו - זורם, קריא, מותח, שנון, מפתיע... מסכימה עם הכל ללא עוררין! אם רק לא היה בספר את רוגר בראון, שבעיניי הוא אחד מהגיבורים הראשיים החלאתיים ביותר שפגשתי בספרי מתח (מהצד של הטובים, כן?). כל יום מחדש אעדיף את השיכור הדכאוני על פני השיכור מכוח, את ההוא עם בעיות ההגיינה על פני הנפוליאונצ'יק הנפוח, את ההוא עם ההרס העצמי על פני מלטף הבלורית עם חליפת המעצבים. תיעבתי אותו עד כדי כך שלעתים ממש קיוויתי שיאבד קצת מתשע הנשמות שלו ויעלה לעולם שכולו אפטרשייב יוקרתי ומכוניות לקסוס.
משום מה, בניגוד לסדרת הארי הולה, כאן הרגשתי שהדי טסטוסטרון שעלו מהספר היו טיפה יותר מדי בשבילי. גם בעלילה היו יותר חורים מבגבינה שוויצרית וסיום היה איך לאמר, גבולי...
סיימתי את הספר ביום אחד - סוג של שיא אישי מבחינתי בתקופת שאחרי בוא הילדים, כך שבאמת שהוא ספר שקשה להניח מהיד, אבל הוא לא נסבו האמיתי.

פוווווווווווו. אפשר לשחרר נשימה.
אני אוהבת לקרוא, אני אוהבת מתח ויחד בשלמות התנקזו שני אלה בספר זה.
זה ספרו הראשון של נסבו שאני קוראת, ועכשיו אני מבינה את המבקרים המכובדים לפניי שכתבו, שזהו הסופר בה׳ הידיעה לספרי מתח.
את הספר סיימתי ביומיים , המתח נשזר בו לאט לאט וכל פעם שחשבתי שהגעתי לשיא והנה הוא הולך להתפוגג, התבדיתי והמתח נרקם שוב.
אין ספק שיו נסבו סופר אינטליגנטי מאוד. לא פעם מצאתי את עצמי חוזרת אחורה לחלק ממשפט שנאמר ולא נשמר בזיכרוני כמו שנשמר בזכרון רוג׳ר בראון.
העלילה פתלתלה מהירה, רודפת התרחשויות.
הדבר היחיד שהיה לי קשה איתו, הוא השמות הנורווגים הזרים לאוזני הארץ ישראלית.
בשמחה עוברת לאדום החזה שלו ...
ספר נהדר. ממליצה בחום.

"היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?" כנראה שכן, או שכך לפחות קרה ליו נסבו במותחן "ציידי הראשים". מי שהתמחה במותחנים פסיכולוגיים מרתקים החליט לכתוב מותחן אמריקאי-הוליוודי (שאכן הפך לסרט בהוליווד). אלא שמה שיכול היה להיות פסגת יצירתם של לי צ'יילד, פטרסון, באלדאצ'י או לינווד ברקלי הוא לדעתי נקודת השפל ביצירתו של יו נסבו - מותחן סתמי, אם כי מותח, אבל ללא שום ערך מוסף.

על הספר אין הרבה מה לכתוב. הגיבור, רוגר בראון, הוא אגואיסט ריקני ומניפולטיבי (מזכיר את פטריק בייטמן מ"אמריקן פסיכו"), בעל רגשי נחיתות (הוא נמוך), מטריאליסט בנשמתו וצייד ראשים מצליח בחברת השמה. הוא מסתבך כאשר הוא רוצה יותר ואז הופך מצייד לניצוד (ולא במובן של השמה).
הספר כתוב בגוף ראשון, אולי כדי לעורר אהדה לגיבור, אלא שבמקום אהדה זה יצר אצלי אנטי-הזדהות וחוסר אכפתיות לגביו, למעשה די נהניתי מכל הרע שקרה לו (כמו ה"טבילה" במחראה). בשלבי הסיום העלילה מקבלת תפניות שונות ומשונות, לא תמיד הגיוניות (משדרי GPS מיקרוסקופיים בנוזל??? נו באמת...) וגם הסיום, המותח לכשעצמו, אינו הגיון צרוף.
הפנינה ההומוריסטית של הספר מתרחשת לקראת הסוף כשבתכנית טלוויזיה דמוית כלבוטק מספר בלש נפוח איך התגלגלו הדברים עפ"י חקירת המשטרה, זה היה קטע מצחיק לאללה...

אם זה היה ספר של צ'יילד/פטרסון/באלדאצ'י הוא היה מקבל 10 כוכבים, כספר של יו נסבו הוא לא יותר מ"בסדר".

לטובתו ולטובתנו הקוראים עדיף שיו נסבו יעזוב את החיקויים האמריקאיים ויחזור לסדרת הארי הולה המעולה.

ספר מתח שעושה את העבודה שלשמה הוא נכתב, ומשאיר את הקורא במתח כמעט עד לדף האחרון.
יש גם טוויסטים בעלילה, וגם אחרי שכבר חשבת שהבנת ופענחת והכל פתור וגמור - עדיין לא הבנת כלום.
לחובת הסופר ייאמר שלדעתי יש חורים קטנטנים בעלילה וגם הדרך שבה מוצג הפענוח נראית מעט מאולצת, אך גם הפגמים הקטנים הללו לא גורעים מחוויית המתח שהספר מספק.
ואגב, "צייד ראשים"? יש בכלל עיסוק שכזה?
מצד אחד, בעולם חומרני, קפיטליסטי ותאגידי כשלנו - זה בעצם לא מפתיע.
מצד שני, "צייד ראשים"? מה קרה לסתם "משאבי אנוש" או "השמת בכירים"? (אם אני תוהה, נראה שאני בצד הלא נכון של ערמות הכסף...)

ביקורת נטולת קלקלנים.

הייתי היום אצל סבא וסבתא שלי, שתמיד מחזיקים במלאי גדול של ספרים שמתגלגלים אליהם איכשהו. בבוקר אני וסבתא עלינו למעלה ובזמן שהיא התארגנה אני הלכתי לחדר שבו מאוחסנים הספרים. הסתכלתי על השולחן הקטן שעליו מונחים הספרים החדשים: "פרויקט רוזי", עוד כמה ספרים מוכרים, והספר הזה. הכרתי את הספר הזה מהביקורת של אלון (דה אלפרט) עליו, וידעתי לצפות למשהו שונה לחלוטין, אבל עדיין חששתי שאני עומדת לקרוא ספר טוב מדי. אתם יודעים כמה זה מזיק לקרוא רצף של ספרים טובים מהממוצע? זה משבש לחלוטין את חוש ההערכה שלכם לספרים, את היכולת שלכם לשפוט אותם באובייקטיביות ובלי להשוות אותם לספרים אחרים, ובאופן כללי זה ממש ממש לא טוב לבריאות שלכם כמבקרי ספרים.
לכן חששתי מאוד מהספר הזה והייתי ממש מוכנה לקלל את יו נסבו על כך שעוד פעם כתב ספר מעולה שהורס את חוש הביקורת שלי, ואז צעקתי לסבתא "אני כל כך לוקחת לכם את הספר הזה!" (כן, אני, מילים, אמרתי את המשפט הזה.) וירדתי למטה. פגשתי את סבא, הוא ראה את הספר ומתח עליו ביקורת הססנית. חששתי שוב, אבל הפעם מהסיבות ההפוכות: אולי זה ספר ממש גרוע שיהרוס את המוניטין שיו נסבו כבר הספיק לצבור אצלי? אוף, זה יהיה כל כך חבל.

אז אחר הצהריים התיישבתי על אחת הספות של סבא וסבתא שלי וקראתי את הספר. הם נדהמו מהמהירות שבה אני קוראת, ואני מצידי הגבתי באטימות לכל הצעה שהסיחה את דעתי מהקריאה השוטפת (אמרתי לא לשוקולד!!!). אז סליחה, סבא וסבתא, אבל יש לכם נכדה אנוכית ותולעת ספרים ששוקעת בבועה משלה כשהיא קוראת, אה, ספר. כן.

הספר הזה הרגיע אותי. זה ספר ממוצע. או אולי רק קצת יותר טוב מהממוצע, לא באופן שיסנוור את חוש הביקורת שלי. הוא גם לא גרוע באופן שיהרוס את המוניטין של יו נסבו. וכך התבדו שני החששות שטרדו את מוחי ויכולתי לקרוא את הספר בהנאה מרובה.
זה ספר מתח קצת-יותר-טוב-מהממוצע, כמו שאמרתי, הוא חביב לגמרי, לא ממש מזיק, קצת שובר-תמימות (נו, ילדה בת 14. למה אתם מצפים?), וגם לא בעל עומק רגשי מרשים מדי. יכול להיות שעל יו נסבו נפלה במקרה פצצת נחמדות או משהו והוא החליט לכתוב כזה ספר כדי שינעים את זמננו, קוראיו הנאמנים. אני לא חושבת שיו נסבו לא נחמד באופן טבעי, אבל עדיין.
כי הדמויות בספר הזה לא ממש מעניינות, אין להן ממש מה להגיד, הן לא מנסות להטיף מוסר או ללמד, התעלומה נחמדה אבל עדיין לא ברורה לחלוטין (לא הבנתי את הסוף. זאת אומרת, את פתרון התעלומה. אבל זה לא ממש משנה לי כי אני תמיד נכשלת בזה.), והיא גם לא מפותלת מדי כמו ב"נמסיס" או "כוכב השטן".
אז מה יש לי לומר בגנות הספר הזה? ביחס לספרי מתח ממוצעים, שאני קוראת מדי פעם אבל לא נראה לי שצברתי מספיק קילומטראז' כדי שאוכל לנסח סטריאוטיפ לגביהם, הוא לגמרי בסדר ואפילו קצת מתבלט. ביחס לספרי יו נסבו האחרים שקראתי, הוא כמעט מאכזב, אבל חמוד במידה שמפצה על זה. כן, כרגע קראתי לספר מתח של יו נסבו "חמוד", ואני די בטוחה שאני שפויה.

ההמלצה הסופית: לחובבי ספרות מתח. לקחת בבת אחת, רצוי על קיבה מלאה ועם אחר צהריים פנוי לפניכם. הכותבת אינה אחראית לשום תופעת לוואי כגון סיוטים, כעס, קללות בלתי מוסברות או דיבורים בנורווגית שתיגרם למי שיקרא את הספר הזה בערב, לפני השינה או בלילה. המלצות נוספות: הנמיכו ציפיות מיו נסבו, העלו ציפיות בכל מדד אחר.
אני, מבחינתי, סיימתי עם ספרים טובים-יותר-מהממוצע להיום ואני עוברת לקרוא את הספר שבית הספר נתן לי. במחשבה שנייה, אולי כדאי שאחכה כמה ימים כדי שהמדדים שלי יתאזנו בחזרה. בכל אופן, הלכתי. תיהנו.