האהבה עיוורת... ואהבה ראשונה לרוב גם חירשת ואילמת...

"להתאהב בגרייס" הוא סיפור אהבה ראשונה קצת שונה, המסופר מנקודת מבטו של הנרי פייג', תיכוניסט (ממוצע) שעד לרגע בו פגש את גרייס מעולם לא הבין מה הקטע הזה עם להתאהב...
גרייס טאון עוברת ללמוד בבה"ס של הנרי "ככה סתם פתאום" בסוף התיכון. היא לא ממש מתקשרת עם הסביבה וגם דיי מוזנחת, אבל מר הינק, המורה לספרות, מטיל עליה ועל הנרי את ה-משימה: להיות עורכי עיתון בה"ס, ככה שהם דיי חייבים לשתף פעולה...

כן, כמה צפוי שהנרי יתאהב בגרייס, וגרייס... טוב, זה כבר סיפור ארוך ומורכב שתצטרכו לקרוא בעצמכם. ולא, אל תטעו, כמה שהסיפור הזה צפוי הוא לא ממש כזה. אומנם מהר מאוד ניתן להבין למה גרייס לובשת בגדי בנים גדולים ונראית כ"כ מוזנחת, ובהחלט אפשר לעשות כאן "פסיכולוגיה בגרוש" לשתי הדמויות, אבל – מה ששבה את ליבי בסיפור זה הכתיבה ה"מבולבלת". הדמות של הנרי מתארת כ"כ יפה את הבלבול שבאהבה ראשונה (שלדעתי הרבה פעמים גם נכון לתחילתו של קשר בגילאים מבוגרים יותר), את ההיסוס, "הטמטום", את הרצון ל"הגדרת" הקשר, את העיוורון, האכזבות והשמחות, ואת המלחמה שלעיתים מתרחשת בין הלב לשכל. בסוף הספר יש דיאלוג מאוד יפה בין הנרי לאחותו, שמסביר את שם הספר באנגלית – Our Chemical Hearts.

למרות זאת, אני חייבת לציין שאני קצת בספק כמה מקוראיה של סאתרלנד באמת יכלו להזדהות עם סיפור העלילה, שהוא, לדעתי, פחות שכיח בארצות הניכר. דווקא מבחינה זו אני חושבת ש"להתאהב בגרייס" מתאים יותר לקהל הישראלי שלצערי כבר "מתורגל" לשמוע סיפורים דומים (והנה כבר נתתי רמז... אל דאגה, העניין מתגלה דיי בהתחלה). בקיצור, אני לא בטוחה שהנרי באמת היה יכול להתמודד עם סיפור כ"כ מורכב, ספק אם מבוגרים ממנו מצליחים, אבל במסגרת הנסיבות, סיפור העלילה והדמויות בהחלט אמינים.

אגב, רציתי לתת לספר 3.5 כוכבים, אבל בגלל שהאהבה עיוורת עיגלתי ל-4...

"גורל חזק ממוות" – כמה שזה נכון...

את הספר הזה ראיתי בסטימצקי לפני כמה שבועות, וכהרגלי בקודש, מיד נכנסתי לאתר של הספרייה העירונית לראות אם יש עותק פנוי, למרות שלא היו לי יותר מידי ציפיות... להפתעתי, גיליתי שנשאר עותק אחד פנוי ותכננתי להגיע לספרייה כבר ביום המחרת כדי להשאיל אותו. אלא שלחיים יש תוכניות משל עצמם, ומהרגע שבדקתי את קטלוג הספרייה ועד לרגע שהגעתי בפועל חלפו כמה ימים, והיה לי ברור שהספר כבר הושאל. והנה, בעודי נכנסת לספרייה, על שולחן הספרים החדשים בכניסה עמד וחיכה לי הספר הזה... נכון, זה רק ספר, אבל אני מאמינה שאין צירופי מקרים, ושבכל ספר יש משהו מהחיים שלנו...

זהו סיפורם של רייצ'ל, "נסיכה יהודייה", ושל אנדי, בן תערובת שחי במשפחה חד-הורית קשת יום. הם נפגשים לראשונה במיון בבה"ח בגיל שמונה, היא אחרי ניתוח לב והוא עם שבר ביד, ונפרדים לשלום לאחר כמה שעות, מבלי לדעת כי ברגע ההוא נקשרו גורלותיהם זה בזו. שמונה שנים לאחר מכן דרכיהם מצטלבות שוב, ואז שוב ושוב...

זהו סיפור אהבה, לכאורה בלתי אפשרית אבל כזאת שבאה עמוק מהלב ומהבטן, המסופר בשני קולות המעבירים באופן קולח את דינמיקת הקשר בין רייצ'ל לאנדי (לפעמים משפט אחד שלא נאמר הוא המפתח להכל...). זהו לא סיפור אהבה מושלם, אלא פשוט סיפור אהבה מהחיים שמוכיח את המשפט של הסבתות ש"אהבה אמיתית תמיד חוזרת". זהו גם סיפור על גורל ועל הדינמיקה של החיים ועל כך שכשהטיימינג הנכון מגיע, ומשהו צריך לקרות, הדברים מסתובבים ככה שלפעמים נדמה שאנחנו סה"כ בובות על חוט.
מאוד נהנתי מהספר, ואני בטוחה שכל מי שאי-פעם אהב ימצא בו סיטואציות להזדהות איתן. ואפילו שזה רק סיפור, כן, לפעמים החיים חזקים מכל דמיון...

אני בד"כ לא נוהגת לכתוב ביקרות על ספרים שכבר כתבו עליהם (לא כל שכן כאשר יש ביקורות הדומות לדעתי), אבל הפעם החלטתי לחרוג ממנהגי, בעיקר משום שלדעתי לספר הזה מגיעה קצת יותר הכרה.

זהו סיפור על מהגרים מדרום-אמריקה, ובפרט על שתי משפחות: משפחת טורו "הוותיקה" ומשפחת ריוורה "החדשה". זהו גם סיפור על אהבה בין מיור טורו למריבל ריווה וגם סיפור של התמודדות עם הקרבה, התאקלמות, אובדן ואשמה לצד הרבה תקווה.
משפחת ריוורה מהגרת ממקסיקו לדלוואר (ארה"ב) כדי לנסות לתת לבתם, שנפגעה בתאונה, סיכוי טוב יותר להחלים. הם מתגוררים בבניין בו מתגוררות משפחות מהגרים נוספות, כולם מדרום אמריקה. הסיפור מסופר בגוף ראשון דרך עיניה של אלמה, אמה של מריבל, ודרך מיור, הבן הצעיר במשפחת טורו. בנוסף, מידי כמה פרקים אנחנו מתוודעים גם לסיפוריהם האישיים של השכנים המגוררים בבניין – עדויות מרתקות המבוססות על סיפורים אמיתיים.
לא אכביר במילים לגבי סיפור העלילה, שכן קודמיי כבר עשו זאת באופן מפורט, אלא רק אוסיף שהכתיבה קולחת והספר נקרא בנשימה אחת. אנריקס (הסופרת) היטיבה לתאר את תחושות הניכור וההתמודדות של הדמויות, הן "הוותיקות" והן "החדשות", עם החברה האמריקאית באופן כזה שצובט בלב, ועל אף שאני ילידת הארץ ומעולם לא נמצאתי במעמד של "מהגר", לא יכולתי שלא להזדהות עם הדמויות בספר.

ספר מלא תקווה ולא "מתייפייף" – אל תחמיצו!

זהירות – ספר קיטש'...

דרך המגדלור 16 היא כתובתה של השופטת אוליביה לוקהארט, המתגוררת בעיירת קיט קטנה בשם סידר קוב.
הסיפור נפתח בהחלטה שמקבלת אוליביה לא לבטל הסכם נישואין בין סיסיליה לאיאן, זוג צעיר שנישא לפני שנה. מכאן למעשה אנחנו מכירים לא רק את סיפורם של איאן וסיסיליה אלא גם את שאר הדמויות בספר, שכולן קשורות לאוליביה: בתה ג'סטין, אמה שרלוט, החברה הכי טובה גרייס והמחזר החדש ג'ק. בספר לכל אחת מהדמויות יש סיפור אהבה/אכזבה משלה (לא הכל ורוד...) והכל נארג יחד לכדי סיפור אחד קולח ופשוט (במובן הטוב של המילה).

...וכן, לפעמים קצת קיטש' זה בדיוק מה שצריך כדי לעשות טוב על הלב :)

הספר מגולל את קורותיה של משפחה יהודית מפרנקפורט לאורך כ- 42 שנה (1903-1945) ושתי מלחמות עולם.
בהתחלה, אנחנו מכירים את משפחת ורטהיים בשיא אונה והונה, אנשי ממון הנמנים עם החברה הגבוהה של פרנקפורט: ההורים האנשן ומוריץ, חמשת ילדיהם ושבעת נכדיהם (ולימים גם שני ניניהם). לכל אחד מהם סיפור משלו השזור בסיפורה של המשפחה כולה.
לצד התפתחותן והתבגרותן של הדמויות, אנחנו מתוודעים גם להשתנותה של החברה הגרמנית: בתחילה, לתחושת הפטריוטיות שהרגישו יהודי גרמניה כאשר נלחמו בחזית הגרמנית במלחמת העולם הראשונה ולאחר מכן להסתה ולשינוי שחל בחברה הגרמנית, לניכור וההתנכלויות כלפיי היהודים, לעליית הנאציזם בגרמניה ולחיים בצל המלחמה ושלטון האימה.
למרות שבספר יש הרבה דמויות, הסופרת הצליחה לשזור את קורותיהם באופן ברור והגיוני, ובהמשך הסיפור עוקב אחר התפצלותה של משפחת ורטהיים, כל אחד וגורלו, דעותיו ואמונותיו, כשבלב כולם לא עזבה הכמיהה למשפחה המאוחדת, לפרנקפורט ול"גרמניה של פעם", שלעולם לא ישובו להיות כפי שהיו.

מאוד נהניתי מקריאת הספר (השפה עשירה והתרגום נהדר). ההתחלה של הספר קצת איטית, אבל מי שיתאזר בסבלנות עד עמוד ~100 ירוויח חווית קריאה מרתקת!
לדעתי זהו ספר חשוב משום שהוא מתאר גם את תקופת מלחמת העולם הראשונה, בה היהודים הרגישו שהם חלק מהחברה הגרמנית ומכאן גם הקושי לקבל את השינוי שחל ביחסה של האוכלוסייה הנוצרית כלפיהם, עליית הנאציזם לשלטון והזוועות שבאו לאחר מכן. הספר מעלה את מגוון הדעות והלבטים שרווחו בקרב יהודי גרמניה ואירופה (להישאר? לעזוב? לאן? מתי? איך?) ומעלה הרבה נקודות למחשבה.

זהו סיפורה של מהגרת יהודייה בשם מלכה (לימים ליליאן) שהגיעה עם משפחתה לארה"ב בתחילת המאה הקודמת. הסיפור מגולל את קורותיה של מלכה/ליליאן מרגע שדרכה כף רגלה באליס איילנד ועד לשנות השמונים, בהן היא כבר "מלכת הגלידה של ארצות-הברית".
בהתאם למתכון של רומנים רבים, גם כאן בתחילה לילאן סבלה מרעב, בדידות, נטישה, השפלות ונכות שדחפו אותה לא לוותר ולהוכיח לכולם "מאיפה משתין הדג" וכך, בסופו של דבר, לחלוש על אימפריית גלידות אמריקאית.
הסיפור עצמו מסופר בגוף ראשון ע"י ליליאן ובאיזשהו מקום בא "להצדיק" את אופייה והתנהגותה, כמו גם את הנסיבות, כנגד שני משפטים מתוקשרים בהם היא נאשמת בהעלמות מס ופציעת ילדה קטנה.

סה"כ הסיפור נחמד ומעניין (הרבה עובדות וסיפורים על ייצור גלידה), אלא שדמותה של לילאן היא נרגנת, ממורמרת, עצבנית ומאוד "קוצנית", מה שהופך את הבעת האמפתיה כלפיה להבעת רחמים...


הערה:
הסיפור מתורגם בצורה איומה ועם ה-מ-ו-ן טעויות הגהה. מוטב היה שההוצאה הייתה מקדישה קצת יותר תשומת לב לעניין, לא רק כדי לכבד את קוראיה אלא גם כדי לכבד את הסופרת והספר.

הספר הזה הוא למעשה אוסף של סיפורים קצרים המסופרים מנקודת המבט של עולה צעירה (לעיתים ילדה, לעיתים נערה), על החיים בישראל והקשיים היומיומיים עימם מתמודדים העולים החדשים, לאו דווקא מאתיופיה.
אני חייבת להודות שחשבתי שהספר הזה הוא משהו בסגנון של "בכי הג'יראפה" שאותו מאוד אהבתי, אבל הוא דיי שונה ממנו. לדעתי הספר נכתב בצורה קצת מנוכרת, ואולי זו הייתה כוונת הסופרת, שנרגיש את הניכור החברתי שהיא חוותה כעולה, אבל במקום להרגיש חמלה הרגשתי בעיקר מרוחקת מהקשיים המתוארים בו ומהדמויות.

סיפור מרגש על אהבה, אובדן והתחלה חדשה.
לאחר שמאט עוזב את קייטי ללא כל סיבה מוסברת, הוא מניח על מפתן דלתה יומן שיסביר טוב יותר ממנו מדוע עזב אותה. קייטי מתחילה לקרוא את היומן ומגלה שהוא נכתב ע"י אישה צעירה בשם סוזאן לבנה ניקולס... מכאן אנחנו מתוודעים לחייה של סוזאן ולסיפור האהבה יוצא הדופן שלה עם מאט... לא ארחיב יותר כדי לא לקלקל, אבל הספר הזה, עד כמה שהוא קיטש (למרות שבסוף הכל מהחיים), בכל זאת נגע בי איפשהו ולכן אם אתם ב-MOOD המתאים – אל תפספסו.

ספר נפלא; סיפור מעורר הערצה ויראה לכל אלו אשר ייסדו את מדינתנו הקטנה...
סבא של אוריה נפטר ובזמן השבעה הוא מחליט לפתוח קופסת נעליים ישנה ובה כל מיני מסמכים. באחד מהם הוא מוצא שיר:

"מעל גלים אהבתיך, יפתי
ואין מצולות ים עמוקות מליבי
לרגעים אראה את פנייך, לרגעים אאבדם
אך קולך הוא חיי, מעולם לא נדם"

מכאן למעשה אנחנו מתחילים לשמוע את סיפורה של סבתא אביגיל, על התלאות שעברה כדי להגיע לא"י ועל החיים כאן בתקופת המנדט הבריטי. הסיפור מסופר בהמשכים ושזור בחיי היום-יום של אוריה בצורה כ"כ יפה, כמו רקמה עדינה, תוך שהמתח נשמר כל הזמן.
בנימה אישית יותר, אהבתי מאוד את הספר הזה כי הוא הזכיר לי את השעות בהן ישבתי עם סבי וסבתי ז"ל ושמעתי מהם סיפורים דומים. כמו אוריה, גם אני מצאתי את עצמי לא פעם מחפשת "אוצרות" בארונות, תוהה לפשר מסמכים כאלה ואחרים ושואלת את עצמי מאיפה היה להם האומץ להילחם כפי שנלחמו...

מומלץ!