ביקורת ספרותית על הדור השני - דברים שלא סיפרתי לאבא מאת מישל קישקה

---

רצתי.
כל נים בגוף שלי רץ. אני מהיר מאוד.
אבל מעבר לנשימה המטורפת שלי, שמעתי צעדים. יש מישהו שרץ לא פחות מהר.
בעקבותיי.
לחצי שנייה הסבתי את הראש אחורה. זה היה מ'. הלב נפל לי לתחתונים.
1979, חופש גדול, כל חברת הילדים מתקבצת ומשחקים "שני דגלים" על פני כל הקיבוץ, מה שאומר שהדגל שלנו באזור הרפת ושל היריבים באזור בית-הספר, כלומר, עולם ומלואו לילד בן 12. אני כאמור מהיר מאוד (יכולות גופניות נחשבות מאוד ברשת בתי היתומים) לכן אני בהתקפה, למרות שאני מגן בנשמתי. אנחנו מצליחים, כמה וכמה חבר'ה, להתגנב אל תוך עיגול הדגל של היריבים וכעת הם מקיפים אותנו ועלינו לפרוץ (בלי שאף אחד יגע לך בגוף, אחרת אתה שבוי). החוק הלא כתוב אומר שכל עוד אתה בתוך עיגול הדגל, מותר לך להחביא אותו מתחת לחולצה ואז המגינים לא יודעים אצל מי הוא, אבל מהרגע שפורצים החוצה, חייבים לשאת אותו בגלוי, כך שכולם יודעים אצל מי הוא. צ', משקפופר מתוחכם מקבץ אותנו בעיגול שיחביא את המקום המדויק של הכמנת הדגל. הוא מסתכל לכולם בעיניים ולבסוף מהנהן אלי. "אצלך". הוא אומר. אני לוקח ביד רועדת את המקל הלבן ושם מתחת לחולצה. הברכיים שלי מים כעת.
המעגל נפרד ואנחנו מתחילים להסתובב, הידיים של כולנו מתחת לחולצה. הם לא יודעים אצל מי הדגל, אבל שמים לב על כולנו.
צ' פורץ לפתע, מושך אחריו כמה מגינים, אחריו עוד מישהו יוצא ואז אני מזהה פירצה ומזנק. (לא ייאמן, אבל כעת שאני כותב את זה שוב דופק לי הלב בצורה מטורפת).
אני מתחיל לרוץ ולפי החוק שולף את היד המחזיקה במקל. אני נותן הכל. בראש רצה לי האפשרות המטורפת שאצליח לצלוח את המרחק הענק אל המעוז שלנו ואביא תהילה לקבוצה - ולי. תהילה היא דבר נדיר ברשת בתי יתומים. יתום יכול להתפרנס מסוג כזה של תהילה במשך שנים.
מתחברים לשורה הראשונה בקטע הזה. אני שומע צעדים אחרי גבי ורואה בהבזק את מ'.
מ' הוא אגדה בקיבוץ. אז הוא היה רק נער, אבל כבר היה ברור שיהיה אגדה. בהמשך הוא היה כוכב נבחרת ישראל בספורט בו עסק ואחד מהקצינים המהוללים של סיירת מטכ"ל לדורותיה. 190 של שרירים וחיוך תמידי. והאיש הזה שממוקם דרך קבע חצי מטר מעל אלוהים - רודף אחרי.
אני מוריד את הראש ושורף את הכביש.
בדממה.
הוא אחרי.
בדממה.
אחרי זמן שהיה כנראה 20 שניות אך נמשך כ-20 שנה, אני שומע קריאה מאחוריי "כוס אמק, כל הכבוד !" והצעדים שלו מתפוגגים.
גברתי עליו ועל לבי שצנח לתחתונים. הבאתי את הדגל אל המעוז שלנו. השאר היסטוריה.
וככה גם הרושם שלי על חייו של מישל קישקה.
הוא נרדף בידי זכרונות אביו, נרדף על ידי אושוויץ, נרדף על-ידי אב שלעיתים שם ולעיתים לא, לעיתים מרתיח ולעיתים מעצבן, שלא יודע להעביר אהבה - אבל איכשהוא, כך לפחות אני מסיק מהספר המקסים הזה, מישל מצליח לגבור, כל פעם מחדש.
מומלץ בהחלט.

» ביקורות נוספות של ליאור
» ביקורות נוספות על הדור השני - דברים שלא סיפרתי לאבא