מצויין!
הספר הוא מסמך אישי מסקרן ונוגע כאחד.
בעת הקריאה,הרגשתי שאני מלווה את הסופרת צעד אחר צעד, מרגע הגילוי על היותה נכדתו של אמון גת ועד להשלמה עם אילן היוחסין שלה.
ג'ניפר טגה מצליחה להעביר את תחושותיה ויוצרת תחושת הזדהות עם הקורא. מצאתי את עצמי לא אחת שואל את עצמי כיצד אני הייתי מגיב אם הייתי במקומה... האם הייתי נסער? אדיש? אולי הייתי עובר את כל קשת הרגשות שעברה ג'ניפר? אולי רק חלק מהם?
אלה שאלות שלנצח לא תהיה לי תשובה עליהם. אך הסיפור של ג'ניפר נוגע ללב למרות הכל.
הכתיבה אינה מקצועית, אך אולי דווקא בגלל זה היא מושכת להוסיף ולקרוא "רק עוד עמוד אחד" (כשברור שיהיו אלה הרבה יותר)

הטוב: ספר מצויין, מעניין ומרגש.
הרע: אולי קצת חסרו לי תיאורים נוספים של מעשיו של אמון גת. אך בסופו של יום, הספר לא עוסק באיש, אלא יותר בצאצאיו.
המכוער: נושא קשה, מן הסתם. אבל מועבר בעדינות במטרה לספר סיפור אישי ולא לזעזע.

איום ונורא!
יותר מחודשיים בזבזתי על הספר הזה רק בגלל עקרון אישי (מטופש לעיתים), שאומר שלא מפסיקים ספר באמצע. המלחמה הייתה קשה, אך לבסוף נכנעתי ונטשתי את הספר בערך בחציו.
מדובר בסיפור היפי-רוחניקי בסימן הגאווה... מדובר למעשה בסיפוי יציאה מהארון (שנראית לעיתים כפויה, יש לציין), עטוף בעלילה היסטורית.
מטופש עד כדי גיחוך לגרוס כי 'כוח אהבה-גברית-אלוהית' (בחיי שאני לא ממציא את זה) הוא הדבק שהחזיק גדוד של לוחמים מיומנים.
כמו שתיאר פה במדוייק עומר ציוני בביקורת שלו, הספר כולו הוא שיר הלל לקבילה הגאה, עם ערבוב של מוטיבים שנראים כאילו ממש הועתקו מסרטים וסדרות כמו '300' ו'ספרטקוס'.
אני לא קטנוני. אני מתעלם מהעובדה שעצם קיומו של "גדוד האוהבים" מוטל בספק ע"י חלק מההיסטוריונים. מדובר בסיפור בדוי, והרקע ההיסטורי הקיים או לא קיים שלו פחות רלוונטי.
אבל לטעון שאיזושהי אנרגיית אהבה נסתרת היא שהפכה את הגדוד לבלתי מנוצח, או תיאוריית 'הלוחם האחד' המגוחכת... אלה הופכים את הספר מאיכשהו סביל לפשוט בלתי נסבל. מונחים כמו 'אש האמת' או 'כוח האהבה' והסגידה לדמותו של מייסד הגדוד, אמפינונדס, הופכים את העלילה הממילא מעצבנת, למתחנפת ממש.

הטוב: הפוטנציאל טוב והנושא של גדוד המורכב מזוגות אוהבים מעניין.
הרע: הביצוע. התיאורים המשתפכים, ההערצה למושג האהבה בכלל והאהבה-הגברית בפרט, הסגידה למנהיג האלילי אמפינונדס... נשמע יותר כמו ספר שכנוע למה יציאה מהארון היא כה אלוהית. מסתמן מהספר, שגם אם אתה סטרייט, אתה בעצם פשוט לא יודע שאהבה גברית היא הדרך הנכונה שלך.
המכוער: הומוסקסואליות מוצגת בספר כ'אמת היחידה', משל אין מדובר בנטייה מינית או משיכה, אלא במוחלט אחד ויחיד. וכל השאר? אהבת גבר-אישה? רצון למשפחה? כל אלה לכאורה הם הבל-הבלים שהחברה התעקשה כביכול לכפות על אזרחיה. למרבה הצער, הדבר אולי נכון כיום - נראה שעם המודרניזציה, דווקא בנושא זה הפכנו חשוכים יותר - אבל מדובר בתקופה שבה הומופוביה לא הייתה נפוצה כמו בימינו. לאמיתו של דבר, יחסים הומוסקסואליים היו מקובלים ונפוצים בתקופות העתיקות בחברות מסויימות (להוציא איסורים מטעמי דתות שונות).

קלאסיקה או לא, אני פשוט מצאתי את הספר משעמם.
אני מבין שאני במיעוט בנושא, פשוט לא הצלחתי להבין איפה העלילה. דווקא ההבטחה להיסטוריה חלופית שבה מדינות הציר מנצחות במלחה"ע השניה מאוד סיקרנה אותי, ואכן זוהי מציאות שבה הסופר יכול היה בהחלט לבנות בה עלילה מרתקת. אך הפוטנציאל בהיסטוריה ההחלופית הזאת רחוק מלהיות ממומש בספר.
לא ממש הבנתי מה מניע את הדמויות לעשות את מה שהן עושות ובכלל, נראה כאילו העבר וההווה שלהן לא רלוונטי, אלא רק מה שקורה להן באותו הרגע - כאילו העולם התחיל בתחילת הספר וחדל להיות רלוונטי בעמוד האחרון.

הטוב: רעיון מעניין ומעורר ציפייה.
הרע: מאכזב ולא מממש את הפוטנציאל שלו.
המכוער: על אף שדעה אחת שלילית איננה מעידה על איכות הספר, לא הייתי ממליץ עליו לאחרים, לא כי הוא רע - כי הוא פשוט פרווה.

במילה אחת: מ-ר-ת-ק!
ועכשיו ביותר מילים...
במשך מאות שנים (עד היום, כולל היום וכנראה גם בעתיד) נוח ומתבקש היה לנו לקנות כמעט כל מה שלכאורה "היסטוריונים" מכרו לנו. והכי קל למכור שנאה. במהלך מאות השנים האלה, הסיפורים על המונגולים בכלל ועל ג'נגיס חאן בפרט, סופרו ע"י הקורבנות, המפסידים ופגועי הגאווה שטעמו מנחת זרועה של האימפריה המונגולית. ומה הפלא שהאמנו שמדובר בעם ברברי, צמא-דם וזורע הרג, הרס ויגון בכל אשר פנו.
המונגולים היו אכזריים... ברור, לפי הסטנדרטים של היום. גם יוליוס קיסר, אלכסנדר הגדול וכובשים נוספים במהלך ההיסטוריה היו אכזריים ומדכאים. ועדיין, הם הביאו שינוי תרבותי, אז מוותרים להם. אבל בין אם מחוסר ידיעה או מחוסר איכפתיות, אף אחד לא סיפר לנו על מה שהאימפריה המונגולית תרמה לאנושות.
בשונה ממרבית העמית הכובשים, המונגולים לא דגלו באכזריות, עינויים, הטלת מום, אונס ומוות שלא לצורך (רוב הזמן). הם דגלו בין השאר בחשיבה מתקדמת, בתועלת הדדית, ביחסים דיפלומטיים ובחופש דת ושיוויון. הם לא היו מושלמים, בוודאי, אבל הם היו רחוקים מלהיות המפלצות שדמיינו.

נעשה עוול גדול לעם המונגולי, לאימפריה המונגולית ומעל לכל, לג'נגיס חאן. הספר הזה בהחלט מעיד על שינוי בפרספקטיבה. בתקווה שבעתיד נוכל לחלוק לתרבות הזאת את הכבוד שמגיע לה. ואת הקרדיט על מה שהעניקה לנו.

הטוב: מעניין מאוד ואינפורמטיבי.
הרע: קצת כבד למי שלא רגיל לסגנון (מודה, אני ביניהם)
המכוער: העיוותים ההיסטוריים שגרמו לנו להפוך את העם המונגולי לדחוי תרבותית.

יש כאלה שאומרים שרושם ראשוני מהווה שיקול עיקרי לגבי המשך היחסים עם גורם מסויים. במקרה שלי ושל מייקל מרשל, זה בדיוק מה שקרה. התחלתי עם טרילוגיית "אנשי הקש" ועל אף הפגמים הברורים בהם, התרשמתי שמדובר בסופר מתח מצויין ומצאתי עצמי משתוקק לקרוא ספרים נוספים שלו.
לצערי, מכאן היחסים של מרשל ושלי החלו להתדרדר. כי אז הגיעו ספרים כמו "המשרתים" ו"הפולשים", המשלבים בעלילה אלמנטים של פנטזיה. ועדיין נתתי ל"דברים רעים" הזדמנות הוגנת וניגשתי אליו חף ממשקעים בעקבות 2 הספרים הקודמים. אבל שוב התאכזבתי...
למייקל מרשל יש כישרון לבנות מתח, מסתורין וסימני שאלה, אבל שום הצלחה בפתרון הגיוני ומתקבל על הדעת. כן, ברור לי שמדובר בפנטזיה, אבל גם להגיד "מכשפה", "מפלצת", "שד", "אלוהים", "שימפנזה לבקנית"... זה לפחות להיות ברור יותר מאשר להגיד "משהו". אז נכון שאנחנו מסיקים מסקנות, אבל הערפול בכל הנוגע לסיפור המסגרת ולפתרון העלילה הסבוכה מעיד על גישת "למה להיכנס לדקויות? העיקר זה התמונה הכללית."

הטוב: מתח טוב ותיאורים מצמררים.
הרע: נראה שמרשל עצמו לא באמת סגור על מה שהולך בעיירת בלאק-רידג'.
המכוער: לאחרונה נתקלתי בכמה ספרים שמסתיימים ב"לא באמת משנה שלא ברור איך זה נגמר, העיקר שזה נגמר". אני מקווה שזה לא מדבק.

אומרים שלא שופטים ספר על פי הכריכה שלו. אבל מצד שני, לפי מה נבחר מה לקנות?...
בחרתי את "מדריך רפרם לכלא הלובי" בעיקר בגלל הכתוב על הכריכה מאחור. תיאור הומוריסטי ומרגש כאחד של חוויותיו של אמן ישראלי חף מפשע בצינוק של קדאפי. האמת היא שבהשוואה לספרים תוצרת מקומית שקראתי לאחרונה, הספר דווקא היה די בסדר. באמת בסדר. וזהו.
לרפרם חדד יש סיפור מרתק לספר לנו, אבל למרבה הצער, חסרה לו היכולת לספר אותו בדרך מרתקת. כשאתה צלם שהופך לסופר, אולי כל מה שאתה יכול להעביר בכתיבה זה מה שאתה רואה בעיניים, בין אם הם פקוחות ובין אם עצומות. וזה לא מספיק - על אף הדברים שעברו עליו, על אף העינויים ותחושות הבדידות והניסיון לשמור על שפיות, חדד לא הצליח לעורר בי תחושת הזדהות או באיזשהו מקום חיבור מסויים איתו. נכון שיש נקודות שבהן הצלחתי לרחם עליו במצבים מסויימים, אבל זה היה יותר בגלל הסיטואציה עצמה.
רפרם חדד הוא לא סופר (לא אזקוף את זה לרעתו - ראיתי כמה "סופרים" שלא היו להיט על אף התואר), אבל בגדול הספר הוא לא ספר רע ולא סיפור רע.

הטוב: סיפור טוב, ארועים מעניינים.
הרע: חסרו לי קצת יותר פרטים וקצת יותר רגשות ובגדול חסרה לי תחושת ההזדהות עם הכותב.
המכוער: כתיבה מעט מעיקה.

התלבטתי קשות אם לרכוש את הספר או לא. מצד אחד, סגנון תקופתי זה פחות אני. מצד שני, רציחות, כתות ומסתורין אמורים להיות מותחים, בלי קשר לתקופה. אז קניתי והתחלתי לקרוא... כשמצאתי את עצמי מנמנם מול תיאורים מפרכים ובלתי נגמרים של ונציה של 1756... טוב, איך אמר פעם אדם 'דגול': "פה חשדתי!"
בגב הספר צוטטה ביקורת של מישהו שדרש למהר ולהפוך את השיעמום הזה שנקרא 'המלכודת של דאנטה' לסרט. בכנות, זה נראה כאילו בדיוק לשם הסופר כיוון. הדיאלוגים, תיאור הדמויות ומעשיהם (הגלימות המתנופפות בתחושת ההילוך-האיטי) והעלילה כשלעצמה נראים כולם כאילו הסופר לקח תסריט הוליוודי סוג ב', הוסיף לו כמה תיאורים והוציא אותו כספר. לא מעניין, לא מותח ובטח שלא מפתיע.

הטוב: פה ושם יש כמה סצנות שמעודדות סקרנות ומפתות להמשך קריאה.
הרע: עומס התיאורים מתגמד רק ליד העלילה המשעממת.
המכוער: הסיפור והדמויות קצת נראות כאילו מישהו ממש זלזל בקוראים שלו וחבל.

לאחרונה אני נתקל בספרים שסופריהם מנסים מאוד להשיג משהו, אך לראייתי מפספסים את המטרה.
על אף הכישלון הספרותי שנקרא "קין" (האחרון של סאראמאגו), היו לי דווקא ציפיות די גבוהות מ"הבשורה" - מהספרים המוכרים יותר והמהוללים יותר של הסופר. אבל כבר באמצע הספר הבנתי שההתעסקות של סאראמאגו עם האלוהים והדת היא מעבר לסתם ביקורת. מדובר בקנטרנות, ילדותיות ופלצנות... כמו ילד קטן שעושה דווקא רק בשביל תשומת לב - טיעונים שנעים בין התחכמויות ציניות לבין ניסיון עלוב להיות פרובוקטור. הספר לא מעניין, ההשקפות שלו לא מחדשות שום דבר והדמות הכי סימפטית בו היא זונה.

הטוב: שואף בכל מחיר להראות גם את הפגמים של "האבא של כולם".
הרע: שאיפות לחוד וביצועים לחוד.
המכוער: לא ביקורתי ולא סאטירי... סתם מנסה לטלטל, אך ללא הצלחה.

יש ספרים שנראה כאילו נכתבו רק למען הדמויות שבהם, ולמעשה העלילה הינה משנית עד זניחה. "החיפוש אחר תיבת נח" הוא מהספרים האלה. נראה שלסופר היה גימיק, איזשהו רעיון לכאורה מהפכני, בכל הנוגע לסודות תיבת נח. אבל מאחר ואפשר לסכם את אותו רעיון בלא יותר מכמה שורות, החליט מר מוריסון לבנות סביב הגימיק שלו סיפור שלם שיראה יותר כמו סרט הוליוודי מאשר רומן מתח/הרפתקאות.
והלוק ההוליוודי אכן שולט כאן: הדמות הראשית בספר, הוא הגיבור ההוליוודי האולטימטיבי - הוא נאה מאוד, יפה בסגנון הגברי מבלי להיראות חלילה נשי, הוא שרירי ואתלטי, הוא חכם ונבון, רגיש, אלמן - כלומר מספיק מבין ואיכפתי כדי שיתפקד במערכת יחסים מחייבת.. אבל לא גרוש, כדי שלא נחשוב לרגע (ירחם השם!) שמישהי לא הסתדרה איתו. - במילים אחרות, כל היתרונות שגבר יכול להכיל בחובו, עם מינימום החסרונות.
הגיבורה הנשית-ראשית בספר לא יכולה להיות שונה מהגיבור-זכר שלנו, לכן גם היא יפייפיה הרפתקנית, חטובה ואמיצה, אך גם ארכיאולוגית נבונה ורגישה שיד הגורל הפגישה בינה לבין טיילר לוק.
אפילו דמות הנבל הראשי בעלילה מתואר כאדם המושלם, החתיך, החכם (הגאון, למעשה), העשיר והכריזמטי, כאשר החיסרון היחידי שלו הוא שהוא ה"באד גיא".
אפילו הוליווד כבר הבינה שהדמויות המושלמות זה כבר קונספט מופרך... חבל שהסופר כאן עדיין לא הבין. בין משפטי מחץ של סרטים מצויירים, טכנולוגיה שגובלת במדע בידיוני ודמויות לא אמינות בשיט, בויד מוריסון מצליח לעשות הרבה רעש וצלצולים, אבל לא יותר מידי מעבר לכך.

הטוב: החכמתי לעתיד - עוד סופר לרשימה השחורה.
הרע: לא אמין ולא מעניין.
המכוער: בהינתן ההזדמנות הנכונה, גם אנשים חסרי כישרון יכולים להיות סופרים.