"העבר" אומרת האחת "הוא מה שאת מותירה מאחוריך". "לא נכון" עונה אחותה "העבר הוא מה שאת לוקחת איתך". והמשפט הזה מסכם את הספר, וגם את ההבדל בין פסימיות לאופטימיות.
רובי היא הבת הצעירה משלוש אחיות (בערך...) כשהיא נולדה, המקום של המורדת היה תפוס. וגם המקום של חביבת ההורים. ממה שנשאר רובי בחרה להיות הלא נראית והלא נחשבת, מנסה לרָצות את כולם, להיות צייתנית ולא להבין יותר מדי. מן ילדה כזאת שלומדת להסוות את עצמה ולא להתבלט. והמשפט שהיא שומעת הכי הרבה הוא "אל תנסי להיות חכמה, רובי."
הסיפור הזה הוא קליידוסקופ המורכב מסיפורים, צבעים וריחות. אטקינסון מתארת בסיפור המתפרס על פני כל המאה הקודמת, תאור של משפחה אחת ממעמד הפועלים והקשרים המסועפים שבין חבריה. היא מתארת את העבר ואת ההווה, את המשפחה הגרעינית של רובי ואת כל קרובי המשפחה, בדרך שלפעמים התבלבלתי ולא זכרתי מי הדמות עליה היא מספרת עכשיו. מה שהציל את הסיפור מבחינתי הוא הכתיבה המצויינת של אטקינסון ויכולתה לספר סיפורים מרתקים כמעט על כל דבר. הסיפור עוסק בתשומת לב ובעיקר בהעדרה. וכשקראתי אותו הוא האיר לי את ההורות הנהוגה היום, כשתשומת הלב הניתנת לילדים היא עצומה, לעתים נטולת גבולות, ויחסית לתשומת הלב המעטה עד לא קיימת שניתנה לילדים בעבר - מה שמסופר באופן כה אמין ומקורי בספר הזה - מבליטה עוד יותר את השוני התרבותי שעברנו בחצי מאה, כמעט בלי לשים לב.
זה ספרה הראשון של אטקינסון - שקראתי בעבר כמה ספרי מתח מוצלחים שכתבה - עליו זכתה בפרס וויטברד כספר הטוב ביותר לשנת 1995. הוא כתוב טוב ומרתק, ואטקינסון כיאה לסופרת בריטית משתמשת בהמון אירוניה וגם סיפורים טרגיים היא מאירה בהומור נפלא. היא בעלת אבחנה חדה ויכולת לסלוח, ואני מנחשת שהספר הזה בנוי על יסודות מחייה וחוויותיה. נהניתי ממנו מאד. יאהבו אותו חובבי הסאגות המשפחתיות וגם אלה שמחבבים סיפורים מציאותיים, ומעריצים, כמוני, ספרות אנגלית.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
