ספר עב הכרס (600 עמודים ליתר דיוק), התגלה כלא מאיים בכלל. מעבר לעקרונות הבסיסיים מהם נוצר ספר מתח (רציחות, חשודים ואירועים המשנים את פני העלילה כל פעם מחדש), המבט על עיירה קטנה ושכוחה באמריקה על כל מאפייניה והשילוב המעניין שחיבר הסופר בין העלילה עצמה לבין מעין סדנה כתיבה שהוא מספק לקורא, בהחלט שידרגו את הספר, שקריאתו זורמת ומהנה.
אולי לא ניתן להחשיבו כספר מתח ברמה גבוהה, אבל בהחלט מומלץ לכל מי שמבקש ליהנות מקריאת ספר באשר הוא.

ספוילר: "ציורים מגיעים ממקום וזמן מסוימים. אלה ששמעו את סיפור הדיוקן של אדלה בלוך-באואר לעולם לא יראו בה עוד "אישה בזהב"."
איך להגדיר את "האישה בזהב"? ספר באומנות על תקופת תור הזהב של וינה, על גוסטב קלימנט וחבריו לזצסיון, ועל גורל יצירותיהם? או אולי ספר היסטוריה על האמנציפציה שחוותה הקהילה היהודית בווינה, זו שעלתה בהיררכיה המעמדית, עד כדי התבוללות, וסופה הטרגי עם כיבוש/סיפוח אוסטריה ע"י הנאצים? ואולי פשוט סיפורה של משפחה יהודית העונה לשם בלוך-באואר החושפת בפני הקורא את וינה ההיא של "המשפחות האבודות, הסלונים האבודים, האהבות האבודות, הציורים האבודים, החיים האבודים" והמאבק לכבד את זכרה ורצונה של אדלה, שטמן בתוכו את המאבק להשבת אוצרות אומנות לבעליהם כצעד מוסרי לקורבנות הנאציזם.
הספר מכיל מידע רב, לעיתים יותר מידי, מה שהיקשה לעקוב אחרי האירועים והדמויות. ולצד תמונות משפחת בלוך-באואר היה מומלץ גם לשים תמונות של מיטב היצירות המוזכרות בספר. אין זה מפחית מעוצמתו של הספר.

מתוך נקמה צמחה מדיניות החיסולים של מדינת ישראל.
הזעזוע מטבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן בשנת 1972 לא הותיר ברירה לקברניטי המדינה אלא להכריז על חיסול כל המעורבים הטרוריסטים הפלסטינים .

אלא שההילה של הסרט ההוליוודי "מינכן" מחליף "משחק מחשב" בו אין מנצחים ומפסידים, והקורא עובר שלב אחרי שלב, אבל לעולם לא מגיע ליעד ואיתו מתמוססים מיתוס "המוסד" וההצהרות הלוחמניות של ראשי מדינת ישראל. יתרה מזאת, מאחר ו"המשחק" התרחש במציאות, רק גרגירי מידע נחשפים לעיני הקורא, מה שהופך את הספר לרדוד ולעיתים ערוך באופן לקוי.
המחבר מפצה את הקורא ב"סוף דבר" ערוך בתמציתיות וממוקד המסכם את כל הרעיון אותו מבקש המחבר להעביר לקורא: גיבושה של מדיניות החיסולים וניתוץ מיתוס הנקמה. ותיק מינכן? הוא לא נסגר.

"כיסוי" בא לכסות על אהבה בין נשים, ועוד באירלנד השמרנית.
תאונת דרכים טרגית חושפת את הקורא למציאות החדשה עמה נאלצת גיבורת הרומן להתמודד.
במשך שבוע ימים צפים רגשות, אהבה, ריבים וקנאה הסוללים את דרכה של הגיבורה מול החברה ובעיקר מול משפחתה.
לכאורה רומן שונה, ייחודי. לא רק בהיותו עוסק באהבה בין נשים, אלא במיוחד הסביבה שהיא מתרחשת - אירלנד הקתולית, הסגורה והמחמירה. אולם תוך כדי קריאה, מתברר שאין הבדל גדול בין רומן לסבי לבין רומן שגיבוריו נדרשים להסתיר מכל סיבה שהיא.
ואירלנד? כלל לא מהווה נדבך נוסף ומהותי למורכבות הרומן, העומד בפני עצמו , רווי רגעים של צער וכאב, געגוע והתפכחות.
ורגע לפני הסוף, הווידוי לאמא האירית השמרנית, נקטע בעודו, ומשאיר את הקורא קצת פעור פה.
רומן נוגע ללב, שבקלות ניתן להתחבר אליו, אבל אין בו כל ייחוד כפי שהיה ניתן לצפות.

יוכי ברנדס מעורכת אצלי מאוד. בתור מי שפותחת צוהר ליהדות , פורצת גבולות ומוסכמות בדרך נועם ומעוררת בקורא לחשוב אחרת מהמקובל (מלאכים ג מומלץ ביותר) .
ספרה "לכבות את האהבה" הגיע לידי וכולי צפייה לעוד הרפתקה מתוך מדף הספרים היהודי.
לאחר קריאת הרומן והביקורות באתר, לא הופתעתי. לצערי, כמו רבים שקראו (וכתבו) לפניי,
הפעם הסופרת לא הצליחה להעביר את הרעיון "על אהבה לאדמה ולאישה, על חיפוש בלתי פוסק אחר משמעות רוחנית, ועל הגולם" (ציטוט מהכריכה). בקושי רב סיימתי לקרוא את הרומן שעלילתו נטולת כל עניין, מעיקה וצפויה. לא התחברתי לדמויות, לא הרגשתי את האהבה הבוערת שחוו האם והבת , עד כדי כך בוערת שהיו מוכנות בשל כך להתנתק ממשפחתן ומשגרת יומן.
התעקשתי לקרוא את הרומן עד סופו בשל הכבוד שאני רוכשת לסופרת, ואולי גם מתוך תקווה שבכל זאת אמצא את הגולם.

ספר להעביר את הזמן בלי לקחת ברצינות יתרה.
אומנם סופו מפתיע ומקורי,
אבל במהלכו הרבה הרמת גבה , עלילה לא מגובשת, אפילו שטחית.

לאוהבי הספרות, אין זו יצירת מופת. אף לא יצירה ספרותית.
דירוג הספר כ"מעולה" הנו למונולוג של מי שמכנה את עצמו "אדם א-פוליטי" תחת שלטון הנאציזם.
עדות חיה שעוברת שדרוגים ושינויים במקביל לשינויים המתרחשים הן במישור האישי של הסופר
והן במישור הפוליטי - מדיני (כמו הקמת "איגוד הסופרים הגרמנים של הרייך", כיבוש גרמניה ע"י הצבא האדום).
זהו מסמך אנושי המתווסף לעבודותיו הספרותיים דוגמת "השתיין" ו"לבד בברלין" ,
אשר מאירים את החיים בגרמניה הנאצית: החיים באווירה של פחד וטרור,
השינויים בחברה הגרמנית, הצורך בהצטדקויות והתגוננויות.
חשוב לקרוא את אחרית הדבר (מאת עורכי הספר ג'וני ויליאמס וסבינה לנגה),
אשר חושפים את פאלאדה בסוגיות שאולי ביקש להסתיר או לתרץ
בסוגיות הקשות לעיכול כמו פליטות הפה האנטישמיות, השנאה כלפי הנאצים והויכוח בין הנשארים במולדת ובין המהגרים ממנה.
"יומן בית הכלא משנת 1944 הוא מסמך של ויתור וייאוש הולכים ומחמירים שנכתב מתוך תקווה שיהווה עדות".

תאוות הקריאה חזרה! הכתיבה הזורמת והעלילה המרתקת,לא אפשרו להסיר את העיניים ולהניח את הספר בצד.
וכגודל הציפיות, לצערי, גודל האכזבה מהרומן.
בסוף נותרתי עם יותר שאלות והתהיות, מאשר תשובות, ובעיקר עם תחושה מעיקה שהקריאה היתה לשווא.
הדמויות המרתקות, העלילה המסתורית, חיי היום יום בירושלים, אז למה לעזאזל הסופרת החליטה בסופו של הרומן לשים את הפוקוס על דמות משנית,די משעממת, בעייתית, מפונקת וכל כך לא משכנעת ביחסיה עם הוריה?
וכך "סיפורן של האהבות הבוערות, הרגשות והיצרים העזרים, והמציאות הכואבת שעוברים כחוט השני בין ארבעה דורות", כנכתב בכריכת הספר, נותרים ללא מענה ומשמשים כדרך למלא עמ'.

ספוילר!!!
"לפעמים אני מביט לאחור על האדם שהייתי לפני שגיליתי מחדש את הפרופסור שלי. אני רוצה לשוחח עם האדם הזה. אני רוצה לומר לו מה עליו לחפש, מאילו טעויות עליו להימנע. אני רוצה לומר לו להיות יוצר פתוח להתעלם מהפיתוי של הערכים שמקבלים פרסום, לשים לב כאשר אהוביך מדברים, כאילו זו הפעם האחרונה שתשמע אותם."
מרגש. וכמה נכון. אבל... אחרי הקריאה, אחרי התרוממות הרוח והאמונה שמעכשיו הכל ישתנה, עובר יום, יום חדש בפתח, והשגרה משתלטת עלינו, והכל חוזר כאתמול שלשלום.
"ימי שלישי עם מורי", ספר לא עבה, שהקריאה בו זורמת. אפשר תוך כמה שעות, ואפשר למשוך אותו ולהפנים את רעיונותיו.
אני העדפתי את האופציה השנייה.
איני חובבת ספרות "רוחנית", המבקשת "להאיר" את הקורא באמצעות מספר משפטים מאוד מפתים, יפים ומעוררי השראה, אולי
אקצין ואומר שזו ספרות "מתנשאת". אבל אני לא פוסלת. ניסיתי. מודה, לא התחברתי. לא התרגשתי. אבל מי שאוהב - מומלץ!