כניסה לחדר בריחה, מבחינתי, היא כניסה להרפתקה. זהו עולם חדש של חידות, צפנים וחדרים נסתרים. יש תחושת סיפוק אדירה בלחיצה על כפתור נסתר בקיר או בגילוי הצירוף המדויק שפותח דלת לחדר חדש - כזה שלא ציפית לו כלל.

אייברי גרמבס, הדמות הראשית בסיפור, מגיעה אל בית משפחת הותורן - וברגע שהיא נכנסת אליו, מתחילה ההרפתקה שלה. הבית הופך עבורה למעין מתחם של חדרי בריחה: מלא סודות, רמזים ואתגרים. לא רק שהמקום שונה לחלוטין מהחיים שהכירה, אלא גם האנשים שבו שונים ומורכבים.
היא פוגשת שם את ארבעת נכדיו של טוביאס הותורן, שכל אחד מהם שונה מהאחר בדרכו, וכל אחד מביא איתו ייחודיות וסיפור משלו. מול כל זה, נפרס בפניה עולם שלם של אפשרויות בלתי צפויות, רחוק מאוד מהמציאות שממנה הגיעה.
בעצם, זה הלב של הספר לא רק תעלומה שצריך לפתור, אלא מסע בתוך עולם חדש ולא מוכר, שבו כל רמז מוביל לעוד שאלה, וכל בחירה משנה את הדרך. כמו בחדר בריחה, גם כאן צריך לחבר בין הפרטים, לסמוך על האינטואיציה, ולהעז להיכנס אל הלא נודע.

ולמרות שזה קצת ספר נוער, זה לא הפריע לי בכלל ואני כבר בדרך לספר השני בסדרה
מה כן מעט הפריע לי? התיאור החיצוני של אייברי כמעט ולא קיים, ולכן היה לי קשה לדמיין אותה בצורה ברורה

אני אוהבת דרקונים, פנטזיה ורומנטיקה. אני אוהבת ספרים מלאי תיאורים, מתח ועולם שאפשר להישאב אליו.
אני גם נמשכת במיוחד לסיפורים שמתארים תהליך של למידה והתפתחות. ב״האגף הרביעי״, ויולט מתגייסת ליחידה קרבית – מהלך שדורש אימונים אינטנסיביים, הקרבה, משמעת ושיעורים שלא נגמרים. זה תהליך של התנסות מתמשכת, של התמודדות יומיומית עם פחדים, גבולות ויכולות חדשות.
ללוות את הדמות הראשית במסע כזה הוא אחד הדברים שאני הכי אוהבת בקריאה: דרך הלמידה שלה, הבחירות שהיא עושה והקשיים שהיא פוגשת, נחשפת גם האישיות שלה. כך נוצר חיבור עמוק לדמות – כזה שמרגיש אמיתי ומשמעותי.
מעבר לזה, הספר הזה פגש אותי בדיוק ברגע הנכון. בעיניי, כשספר נותן לך בדיוק את מה שחיפשת להרגיש ממנו, חוויית הקריאה מתעצמת והוא נתפס כטוב הרבה יותר. וזה בדיוק מה שקרה.

האם הוא חף מטעויות? לא
אבל האם בכל זאת נהנתי ממנו ואמליץ עליו? לגמרי

הייתי נותנת לו יותר לכייוון ה4.5 ✨

קולין הובר יודעת לסחוף בכתיבה שלה, ולשאוב אותך אל הסיפור כבר מהעמוד הראשון.
הספר מציג את הפער בין עושר לעוני, את הדברים שלחלק מהאנשים נראים מובנים מאליהם - כמו לחטוף משהו לאכול כשאתה רעב, או לראות את הים – בעוד שלאחרים אלה חוויות חדשות, עוצמתיות ומרגשות. זה הזכיר לי כמה חשוב להעריך את מה שיש לנו.

בתוך כל זה, הספר מתאר את ההיכרות של ביאה עם העולם החדש, האנשים השונים, וגם קצת סטיגמות. ויש בו כמובן גם אהבה.
סיימתי לקרוא מהר, כי פשוט רציתי עוד. קולין הצליחה להשאיר אותי מחוברת לסיפור.
ובכל זאת, הרגשתי שיש החמצות – מקומות שבהם היה חסר עוד רקע, עוד עומק, במיוחד סביב האירוע הטראומטי של מוות פתאומי במשפחה, שהוא זה ששינה את חייה של ביאה, אך כמעט שלא מקבל התייחסות.

מי שמחפש לחזור לקריאה בכיף ובמהירות, או סתם ספר סוחף – אני ממליצה. מי שמחפש ספר גדול שישאיר חותם – אפשר לוותר.

לפני מספר ימים שמענו על מקרה שזעזע את כולנו. האונס באילת. לשמוע על כך העביר צמרמורות לכולנו. המקרה זיזע אותנו ואולי אף שיתק אותנו.
בטוחה שכולנו שאלנו את עצמנו, כיצד מקרה כזה יכול לקרות? מי אלו אותם נערים שעושים דבר כזה נורא!

אני יכולה לספר, שגם אני הרגשתי את אותם הרגשות. הייתי עצובה,הזדעזתי, ואפילו תהיתי, האם זה החינוך ? האם זה מהבית ? אולי הסביבה שבה אותם נערים גדלו ?
ובין כל אותן תהיות, חשבתי על אותם הורים, שגידלו את הילדים שלהם ודאגו להם מאז ינקות. איך הם מרגישים ? איך הורה מתמודד עם ידיעה כזו? שאולי הבן שלו פושע? שאפילו ישנו מין סיכוי שהוא אשם בכך? אולי בדרך שבה חינך?


הספר מתאר את הסיפור מנקודת מבטו של אבא של גייקוב. מתאר את חרדותיו, את רגשותיו, איך הוא מתמודד עם המקרה שנחת עליו ועל משפחתו.

הספר מותח לכל אורך הדרך , ממש מהתחלה. מסקרן, מעניין ובהחלט מעלה תהיות רבות.
מותחן משפטי מרתק! שאי אפשר להניח מהיד!

** יצאה סדרה המבוססת על הספר, שמעתי עליה ביקורות טובות אך לא יצא לי לראות." Defending Jacob"

כולם תמיד אומרים "לי זה לא יקרה" , ואז קורה שהחיים מביאים אותנו לסיטואציה הזו. שאז, מזמן, אמרנו את המשפט הזה..
ואנחנו מבינים שרק להגיד את המשפט הזה, לא תמיד עוזר להימנע מהסיטואציה. ושם מתחילה המלחמה.
לילי עוברת ילדות לא קלה, ילדות שדורשת הרבה חוזק נפשי. היא פוגשת את אטלס, שעוזר לה לעבור על התקופה הקשה שבה היא נלחמת.
כמה שנים לאחר מכן,ממשיכה בחייה, היא פוגשת את ריי, נוירוכירורג, ולא יכולה שלא להתאהב. ושם, היא מגלה מה זה כשהאהבה מעוורת. והיא נלחמת מחדש במלחמות, שעכשיו הם כבר שלה, ולא חשבה שיהיו.
ספר מרגש ומרטיט, שגרם לי לרצות שלא ייגמר.

דייב גרני חוזר למשחק החקירות. מקרה לא רגיל של ארבעה אנשים שהתאבדו - ואולי בעצם לא? ארבעה אנשים ממוקדים שונים במדינת ארצות הברית, חלמו חלום מזעזע בו זאב תוקף אותם ולאחר מכן אותו זאב הופך לפיגיון ודוקר אותם למוות. את החלום כולם חולמים לאחר שהיו בטיפול להפסקת עישון אצל ד"ר האמונד.
החשד: ד"ר האמונד היפנט את מטופליו להתאבד. ד"ר האמונד הוא רוצח.
המטרה של גרני : לגלות את האמת. כל העדויות נשמעות מופרכות בעינייו.

ספר עם קו עלילה מעניין שמפעיל את הראש, עם כל ראיה ששמעתי וכל דמות שהכרתי ניסיתי למצוא פיתרון. לגלות את הסוף לפני שהסוף יגיע. האם הצלחתי? ובכן לא.
האם הסוף סיפק אותי? גם לא, הרגשתי שהסופר החמיץ את הנקודה עם הפיתרון למרות שכל העלילה הייתה בנויה טוב. הכוונה שלדעתי לא היה מספיק הסבר ברור למקרה.

אלה שלא אוהבים סופים מבלבלים יכולים לוותר ואלה שאוהבים קו עלילה חדש ומסקרן מוזמנים.

Everything Everything by nicole yoon
ספר המספר על נערה בת 18 אשר את כל חייה מעבירה בין 4 קירות. מדלין חולה במחלת "כשל חיסוני משולב חמור" מחלה שמתבטאת בתגובה חיסונית לקויה כך שכל חיידק מהפשוט ביותר יכול להוביל למחלה קשה.
מדלין מעבירה את ימיה בקריאת ספרים, לימודי אונליין באינטרנט וערבי כיף עם אמה. כמובן שמלבד אמה ואחות מוסמכת אין אף אחד אשר רשאי להיכנס. הבית כולו עובר תהליך ניקוי אוויר כל ארבע שעות ובכל פעם שאמה צריכה להיכנס כך גם היא.
עם כל עמוד שסיימתי לקרוא כך יותר אני לומדת על "ילד הבועה" ועל חיים לא חיים ותוהה - איך אפשר לחיות ככה? האם אני הייתי מסתדרת?
מדלין בעצם רגילה לשגרת חייה עד שיום אחד מגיעה משפחה חדשה לבית ליד ומדלין מתחילה לרצות יותר. את העולם שבחוץ ואת הרגשות שעוד לא חוותה.
ספר מיוחד ומרתק, שפתח בפניי עוד עולם שלא הכרתי.

ספר שקשה להניח מהיד, עשיתי זאת רק כשממש לא הייתה שום ברירה. התיאורים המרגשים של עברם של שתי הדמויות הראשיות יוזף ולנקה נגעו מאוד. הסיפורים השונים היו משלובים ביחד למרות שכל פרק היה סיפורה האישי של הדמות לחוד.זה ספר שכולל אהבה,קושי ומלחמה. ההבדלים בין החיים לפני המלחמה ואחריה ברורים.

הספר מדהים בעיניי אבל (הבעיה שיש אבל) לקראת הסוף הסופרת ממהרת לסיים וזה מורגש, ההתקדמות מהירה יותר בחוויותיהם של יוזף ולנקה, הפרקים אותם פרקים אבל התיאורים פוחתים והסיטואציות הפכו לסרט שרץ מהר מידי וחלקים כאילו הנדפדו ממנו. דמיינו שאתם רואים סרט ופתאום יש קטע שחור וקפיצה לרגע אחר. האהבה האבודה מלמדת על כמה למרות הכל גם אם לא רואים אותה היא שם קיימת. אבל הסוף לדעתי החסיר בזה.

ובכל זאת, ספר מרתק ונוגע שהביא אותי לבכי כל פעם מחדש.

ספר שנשמע מבטיח, התקציר נשמע מעניין, הביקורות טובות כולן. ולמרות כל זה, ה-200 עמודים הראשונים מרגישים כמו טיפטוף קל של גשם.
כשם שהחקירה לא מתקדמת כך הספר לא. הסופרת מכניסה פרטים באיטיות כזו שאפילו יצא לי כמה פעמים תוך כדי קריאה לחשוב : "למה הביקורות כאלו טובות?"
ואז הגיע החלק השני.
בחלק השני הפרטים הרצנים מתחילים להגיע, כנראה שהגשם התחיל להתגבר כי העלילה הופכת למעניינת ומסקרנת יותר.

לא הייתי אומרת שהספר הזה הוא ספר המתח הכי משובח שיושב לי על המדף, האמת?גם לא הייתי קוראת לו גאוני.
אבל הוא בהחלט מסקרן וכיף לקריאה מהחלק השני שלו.

הסופרת מכניסה שאלות כמו - איזה מין אדם מסוגל להשתתף בתאונת פגע וברח, איזה מין אדם לא עוצר להושיט יד.
בנוסף הסופרת קלייר מעלה שאלות רקע על טיפול בילדים אך לא פותרת אותם במהלך. אולי לא היו משמעותיות לסיפור כמו השאלה הראשית אך הייתי מצפה לסגירתן גם כן עם סיום הספר.

לסיכום? ספר שמבחינתי בין 3 ל-4 כוכבים.