ביקורת ספרותית על החתול של שרֵדינגֶר מאת אילן עמית
ספר בסדר

---

זה לא ספר פיזיקה. אפילו לא פיזיקה פופולרית. זה לא ספר על פיזיקאים. ענבל גיבורת הספר היא בכלל ביולוגית. ולפי הכתוב על הכריכה האחורית "בבוקר אחד מתהפכים חייה והיא נאלצת להיוולד מחדש". מתהפכים חייה זה תת-הצהרה, או מה שלא יהיה המושג העברי המתאים לאנדרסטייטמנט. הצרות בהיסטוריה של ענבל לא התחילו ביום אחד, אבל הן רבות מאוד. הפרידה מבן הזוג מעלה געגועים לעובר שנפל, לאחות המנותקת מעבר לים, לבן האחות, לאב שנעלם, ועוד ועוד רגשות קשים.

בעקבות הפרידה ענבל רצה, ונזכרת, ואיכשהו מתקדמת במחקר האקדמי שלה, וממשיכה לרוץ ולברוח, ומגיעה גם למחוזות מוזרים בחו"ל. הרבה דברים קורים לה, והם אפילו מעניינים ביותר. משום מה היא לא עושה את הדבר שנראה לי הטבעי ביותר, מה שלדעתי כל אישה טיפוסית עושה ברגעי משבר - היא לא פונה אל החברה הכי טובה. נראה כי אין לענבל חברה כזאת. או חברה בכלל. וגם העדרה של חברה לא מוזכר בטקסט. הוא פשוט איננו. אולי כי את הספר כתב גבר. אולי בגלל זה התגובה של הגיבורה למשבר היא יותר גברית (בריחה וניתוק) מנשית (התחברות ופורקן רגשות). ואולי אני סתם ממציאה.

הספר לא היה ראוי לביקורת, אלמלא דמיון מדהים שמצאתי בינו ובין ספר אחר שקראתי במקביל ונקרא "עץ משפחה". בשני הספרים יש גיבורה שהיא מדענית, בזוגיות ללא ילדים ואחרי הפלה יזומה. שתי הגיבורות הן יוצאות משפחות מעורערות, שבהן הורה נעדר, ויחסי אהבה/שנאה עם אחות. אלא שיש גם שינוי. בעוד הספר "עץ משפחה" מוציא את הפתולוגיה המשפחתית למרחבים כלליים יותר, ועובר לדיונים מרתקים בדבר השפעות התורשה והסביבה על האדם, והקשרים ביניהם, נשאר "החתול של שרדינגר" במישור אישי ופרטי. בעוד "עץ משפחה" מסיים בסוג של פתרון, שלא לומר גאולה, דבר מזה לא קורה ב"חתול של שרדינגר". ואולי ההבדלים הללו מסבירים מדוע אני אוהבת פחות ספרות ישראלית, ומעדיפה לקרוא ספרות מתורגמת.

ולסיכום, ובלי השוואות. אפשר לקרוא. הספר לא משמים, ולפרקים הוא ממש מעניין. העבר נחשף בפני הקורא כמו בחפירה ארכיאולוגית - רובד אחרי רובד. הוא גם לא עבה, ומסתיים רגע לפני שהפך למייגע מאוד, מה שקשה להגיד על הרבה ספרים אחרים. אבל אפשר גם לוותר.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על החתול של שרֵדינגֶר