אתחיל מהמבנה הספרותי.
בעצם מסופרים כאן שלושה קטעי חיים של אותו אדם בטכניקה של מירווחים (INTERLEAVING), דבר כזה שכיח,(בדרך כלל מאוס עלי), ברומנים בהם מופיעות מספר דמויות ולכל אחת מוצג פרק ( לפעמים בציון שעה ותאריך) שמתחלפים ביניהם עם התקדמות העלילה.
הטכניקה כאן, למרות הדמיון לקודמת, היא אחרת.
מדובר באותה דמות המתוארת בתקופות שונות של חייה.
הדבר מזכיר קצת קטעי ד.נ.א ששיכים לאותו אדם אולם יש להם מכנה משותף פנימי.
יש הבלחות והעברת בין שלושת ה"דמויות", שבהמשך ברור כי יש להם הרבה מהמשותף. כאשר , לכאורה, הן מתכנסות לקראת הסיום.
כפי שאתם מבינים צריך הרבה כח לקרוא ספר כזה. יש ערפל רב בדמויות ואין ציון ברור באיזו דמות מדובר בדף מסויים.
הספר אינו יוצר מחסום מכוון בזמן הקריאה, מאידך, אינו מחניף ו"משתדל או מפתה" את הקורא לקרוא אותו.
הוא בבחינת "כזה אני, הא לך, קרא, ובהרבה מקרים הנך נדרש להתאמץ כדי לפענח אותי".
ואולי זהו בעצם המוטו של הדמות/ דמויות.
אדם שלכאורה נראה מיזנטרופ, אהבת האדם אינה הדגל במעשיו ומניעיו, במידה מסויימת אגואיסט, הוא בעצם אדם רגיש , פגיע ובהרבה מקרים נפגע שמתכנס לתוך עצמו.
הטכניקה שלו לשרוד היא לא להכנס לבורות גם במחיר של חוסר קשר עם אנשים וכמובן עם עצמו.
בחירת שמו היא טיפוסית "אדם בן פלונית".
הוא אינו אטום לחיים החיצוניים. באחד מ"גילגוליו" הוא צייר בעיקר של פורטרטים ורק של נשים.
כדי להוציא ציור איכותי עליו לראות את האישה זמן מה, לעבד את החוויה והרשמים ממנה ורק אז יש התפרצות של יצירה.
במאמר מוסגר, התהליך הזאת אהוב עלי . חוויתי אותו כשטיילתי בהנחיית מורה דרך שלא הקיא את הטקסט, אלא עיכל אותו, ארג אותו בהשקפת עולמו, ויצר תבנית הדרכה חושבת ויוצרת.
נשים נמשכות אליו כברזל אל מגנט. וגם הן באות כדי לספק חסר. בניית הקשר איטית , לא ספונטנית ומורכבת ביותר.
לא פלא שלאחת מהן בת שלא נקבע לה שם על ידי האם כי היא לא פתרה את מהות הקשר וההתייחסות לבתה.
הסופר מנסה לכוון אותנו לדרך קריאה והבנה מסויימים על ידי פתיחה של "עורך הספר". פרק זה נראה בוסרי במיצובו בספר כי בטרם קראת עמוד אחד וכבר בא מישהו ומכוון אותך מה להבין. אני חושב כי מקומו בסוף הספר לפני הגיגי הכותב על עבודת העורך נכון יותר.
צודק הסופר/ העורך כי ניתן להבין את הספר כרשומון.
כל מה שכתבתי כאן אינו מגלה את תוכן הספר אלא בא להכין את הקורא הפוטנציאלי אליו.

אסיים בתובנה שהספר הביא לי בעמוד 44-45 על האומנות: רואת חשבון ומנהלת בכירה שואלת את הצייר "מהי אומנות?".
תשובתו מהממת: "האם בגדת אי-פעם בבעלך?"
היא נדהמת ומביעה זאת בפניה.
ואז הוא מגיב : "ענית על שאלתך".
בהמשך מסביר: "האומנות היא ההיסוס, אותו היסוס שאחז בך כששאלתי מה ששאלתי. זה התחום הלא מוגדר שבין האמת לשקר, שטח ההפקר בין המציאות לדמיון, בין הרצוי למצוי, בין הגלוי לניסתר"
גם זו דרך התבוננות.
הספר קיבל ציון זה כי הוא נגרר לעיתים לדמויות , ארועים או נושאים שאינם תורמים לעלילה ולנושא המרכזי.
יש בו גם נושא תמוה קצת פרברטי.
עדיין ברטרוספקטיבה שווה את המאמץ.

אתחיל מהמבנה הספרותי.
בעצם מסופרים כאן שלושה קטעי חיים של אותו אדם בטכניקה של מירווחים (INTERLEAVING), דבר כזה שכיח,(בדרך כלל מאוס עלי), ברומנים בהם מופיעות מספר דמויות ולכל אחת מוצג פרק ( לפעמים בציון שעה ותאריך) שמתחלפים ביניהם עם התקדמות העלילה.
הטכניקה כאן, למרות הדמיון לקודמת, היא אחרת.
מדובר באותה דמות המתוארת בתקופות שונות של חייה.
הדבר מזכיר קצת קטעי ד.נ.א ששיכים לאותו אדם אולם יש להם מכנה משותף פנימי.
יש הבלחות והעברת בין שלושת ה"דמויות", שבהמשך ברור כי יש להם הרבה מהמשותף. כאשר , לכאורה, הן מתכנסות לקראת הסיום.
כפי שאתם מבינים צריך הרבה כח לקרוא ספר כזה. יש ערפל רב בדמויות ואין ציון ברור באיזו דמות מדובר בדף מסויים.
הספר אינו יוצר מחסום מכוון בזמן הקריאה, מאידך, אינו מחניף ו"משתדל או מפתה" את הקורא לקרוא אותו.
הוא בבחינת "כזה אני, הא לך, קרא, ובהרבה מקרים הנך נדרש להתאמץ כדי לפענח אותי".
ואולי זהו בעצם המוטו של הדמות/ דמויות.
אדם שלכאורה נראה מיזנטרופ, אהבת האדם אינה הדגל במעשיו ומניעיו, במידה מסויימת אגואיסט, הוא בעצם אדם רגיש , פגיע ובהרבה מקרים נפגע שמתכנס לתוך עצמו.
הטכניקה שלו לשרוד היא לא להכנס לבורות גם במחיר של חוסר קשר עם אנשים וכמובן עם עצמו.
בחירת שמו היא טיפוסית "אדם בן פלונית".
הוא אינו אטום לחיים החיצוניים. באחד מ"גילגוליו" הוא צייר בעיקר של פורטרטים ורק של נשים.
כדי להוציא ציור איכותי עליו לראות את האישה זמן מה, לעבד את החוויה והרשמים ממנה ורק אז יש התפרצות של יצירה.
במאמר מוסגר, התהליך הזאת אהוב עלי . חוויתי אותו כשטיילתי בהנחיית מורה דרך שלא הקיא את הטקסט, אלא עיכל אותו, ארג אותו בהשקפת עולמו, ויצר תבנית הדרכה חושבת ויוצרת.
נשים נמשכות אליו כברזל אל מגנט. וגם הן באות כדי לספק חסר. בניית הקשר איטית , לא ספונטנית ומורכבת ביותר.
לא פלא שלאחת מהן בת שלא נקבע לה שם על ידי האם כי היא לא פתרה את מהות הקשר וההתייחסות לבתה.
הסופר מנסה לכוון אותנו לדרך קריאה והבנה מסויימים על ידי פתיחה של "עורך הספר". פרק זה נראה בוסרי במיצובו בספר כי בטרם קראת עמוד אחד וכבר בא מישהו ומכוון אותך מה להבין. אני חושב כי מקומו בסוף הספר לפני הגיגי הכותב על עבודת העורך נכון יותר.
צודק הסופר/ העורך כי ניתן להבין את הספר כרשומון.
כל מה שכתבתי כאן אינו מגלה את תוכן הספר אלא בא להכין את הקורא הפוטנציאלי אליו.

אסיים בתובנה שהספר הביא לי בעמוד 44-45 על האומנות: רואת חשבון ומנהלת בכירה שואלת את הצייר "מהי אומנות?".
תשובתו מהממת: "האם בגדת אי-פעם בבעלך?"
היא נדהמת ומביעה זאת בפניה.
ואז הוא מגיב : "ענית על שאלתך".
בהמשך מסביר: "האומנות היא ההיסוס, אותו היסוס שאחז בך כששאלתי מה ששאלתי. זה התחום הלא מוגדר שבין האמת לשקר, שטח ההפקר בין המציאות לדמיון, בין הרצוי למצוי, בין הגלוי לניסתר"
גם זו דרך התבוננות.
הספר קיבל ציון זה כי הוא נגרר לעיתים לדמויות , ארועים או נושאים שאינם תורמים לעלילה ולנושא המרכזי.
יש בו גם נושא תמוה קצת פרברטי.
עדיין ברטרוספקטיבה שווה את המאמץ.