#
לא הצלחתי להמשיך לקרוא אותו. לא כי הוא לא טוב - הוא בהחלט טוב. לא כי הוא משעמם. הוא בכלל לא משעמם. כי לא הצלחתי להתמודד עם המועקה שהוא גרם לי בתיאוריו.

סיפור דיסטופי, שיצא לאור בשנת 2013 ונכתב על שנת 2017. כלומר - עתיד קרוב. (כלומר עבר קרוב...) מתי הוא עיתונאי לשעבר. בעבר דיווח על כל מיני אסונות, בהווה אסור לדווח (הדיווחים מגיעים לידי אויבינו ומשרתים אותם). המשטרה מטפלת בכל מי שמותח ביקורת על המשטר, ולא חולמת אפילו לשמור על אזרחים, שחשופים למעשי בריונות על בסיס יומיומי. אזרחים מושתקים בשם הפטריוטיות, ונקראים לחקירות במשטרה על מה שהם כתבו או אמרו. אזרחים אינם יוצאים לרחוב בשעות החשיכה - מסוכן מדי. צה"ל פורק - המון סרבנים סירבו לשרת בו - ובמקומו הוקם לז"ל - ליגיון זרים לאומי שהורכב מכל מיני ארחי-פרחי ופושעים מרחבי העולם. גם ליגיון הזרים הזה מסוכן לאזרחים, ש"תורמים" לו מוצרים כדי לא להיפגע על ידי הפלוגות החמושות שלו. הים מזוהם ודגים מתים מרפדים את החוף... הבנתם את האווירה.

פשוט לא הצלחתי להתגבר על המועקה והצער. אשמור את הספר לזמנים אחרים, אולי אוכל לקרוא אותו בשלוות נפש.



0

אני לא זוכר אם כבר אמרתי את זה או לא, וגם אם אמרתי את זה למרות שאני לא אוהב לחזור על עצמי, אני שמח לחזור ולהצהיר בזאת ש:אני נהנה לקרוא את יהונתן גפן. באמת, אין סופר בן זמננו (אפילו לא פול אוסטר) שנותן לי הרגשה כמו זו שיש לי בכל פעם בספר חדש שהוא כותב, מעין שיבה הביתה.

אגב, השיר שלו "יונתן סע הביתה" הוא ללא ספק אחד השירים שלו שהכי אהובים עליי ואם אני מזכיר את העניין שגפן כותב שירים, זה לא בכדי להזכיר שהספר הזה נכון לעכשיו, האחרון שכתב הוא למעשה רעיון שהעלה כבר בעבר בשיר שכתב, בקובץ השירים שלו "36". השיר נקרא "שיר אישה בחורף" והוא נמצא ברשימת שיריו המולחנים.

השיר מובא בעמוד הראשון של הספר ואל יטעו הקוראים שלמרות השנים הלא מעטות שחלפו מאז שנכתב יהונתן לא מעביר בו איזו אמירה חברתית כלשהי, אחרי כל העליות והמורדות ואי-אפשר שלא להזכיר כמובן גם את פרשת הדרכים שהיתה לו כשהוא להבדיל מסטנדאל הוציא את האדום והשחור שלו, הוא נשאר כפי שהיה כותב חריף, ולמרות ואולי דווקא בגלל שחריפות היא יותר מטעם סוג של כאב קחו את ההמלצה הזאת שלי וקראו את הספר הזה, ותנו ליהונתן גפן למלא לכם את החסר בסופרים מסוגו (לפחות בספרות העברית).

למרות שהשיר הוא במובן מסויים כמו הגב האחורי של הספר, תשמעו אותו מבוצע על-ידי ירדנה ארזי.

ספר נחמד, לא יותר מזה. מה שאהבתי זה העובדה שהעולם החדש והמפחיד שגפן מתאר קצת דומה לשלנו... הסוף גם נחמד וקצת מפתיע-לא מפתיע.

ספר מומלץ. למרות הקריאה הקלילה והזורמת, העולם שמספר לנו עליו יהונתן גפן מצמרר ומרגיש כאילו אנחנו עלולים להגיע למוטציה דומה לזאת. ההתמקדות בסיפור החברות/אהבה בין הגיבורים ודרכם להציג לנו את ישראל הפוסט-אפוקליפטית עושה את העבודה. סוף מצוין שלא נגרר לבנליות.

לא אהבתי את הספר. ההגשה הקלילה והתמציתית והעלילה ה"הו-כה" רלוונטית מתגלה כהשקעה לא משתלמת. דיסטופיה שלא מנותקת לרגע מפחדי המציאות, כל כולה מבוססת על משפטים מ"הארץ" או משהו בסגנון,והעלילה הדלה שנמרחת ונמרחת. אורכו של הספר הוא 300 עמוד בגלל שהוא כתוב בגופן "דויד 12".

אף פעם לא קראתי ספר של י. גפן. פעמים בודדות קראתי את הטור שלו בעיתון.
חשבתי לעצמי, ניתן צ'אנס.
לדעתי ספר בינוני, לא הותיר בי כל רושם וחבל שלא הדגיש בעלילה את האוירה ששורה בארץ בזמן המדובר.
התפלאתי איזה מהר אני קוראת... עד שצפיתי בכתבה בטלויזיה שהראתה את עניין הרווח בין השורות...

מעולה. באמת כבר מזמן לא סיימתי ספר ( קצר לצערי). ו"מפחיד" כמה הוא מקביל למצב היום.
שיהיה לנו בהצלחה

ספר נחמד מאד! כתיבה יפה וזורמת. רומן דמיוני על הארץ שלנו בשנת 2017. ממליצה בחום!

דיסטופיה מיותרת