לכתוב ביקורת על הספר הזה, זה כמו לכתוב ביקורת על מסעדה שבה אכלתי ארוחה בינונית אבל בחברה נפלאה. אני תמיד נהנית לנסוע כמה ורסטאות על הטרויקה, לא חשוב לאן, עם כמה צעירים סמוקי לחיים שקוראים תיגר על העולם המוכר ועם כמה מבוגרים חלודים, בעלי דרגות, עם חיוך אבהי, בזמן שבו פנסי הרחוב הם חידוש מרענן והטלגרף - שיא הטכנולוגיה. אבל למרות שהחברה נעימה ונוגעת ללב, ולמרות שאירוע רודף אירוע ולרגע לא משעמם, עדיין היה נחמד אם העלילה היתה טיפה יותר מורכבת או חכמה או מפתיעה. הסיפור חסר עמוד שדרה איתן, דבר ראשון, הוא מאוד מוכר לי, ממש הרגשתי שאני מכירה בדיוק את הרעיון מאיפשהו. דבר שני, אין שום תסבוכת רצינית, אין שום תפנית או איזה אתגר לקורא. ודבר אחרון, היתה לי הרגשה שהכל שם קל מידי, פנדורין מתקדם בקלילות בחקירה שלו, מתקדם בקלילות בדרגה, שובה לב של בחורה בחצי מבט, ניצל ממוות בלי להתאמץ, אתם יודעים מה? אולי הוא באמת הג'יימס בונד החדש. לי זה הפריע, כי אם כבר לקחת אותי אל רוסיה של פעם, תערוך לי היכרות עם דימיטרי קרמזוב, בבקשה, אצלו שום דבר (!) לא הולך בקלות, או עם רסקולניקוב, או אם אתה כבר מזכיר את עזאזל, תתייחס אליו ברצינות כמו שבולגקוב התייחס לעזאזלו (הג'ינג'י), אבל לא, כאן הנוף הוא רוסיה של פעם אבל התוכן די אמריקאי.
