זכרתי את הספר ממקריאה קודמת, עשרים שנה קודם. היה שווה לקרוא שוב, כדי להנות מהבלש הבלגי שלא חייב להשוויץ בהבנתו לפני שהוא מוכיח אותה באופן מבריק קבל עם ועדה... הוא סופג לא מעט עלבונות מסביבתו (הסטינגס עצמו לא מפסיק להתלונן על לבושו, מנהגיו המוזרים והרבה בלבול, לכאורה, שהוא מפגין) אבל בסוף הספר, עם הפתרון המבריק, הוא מקבל את ההערכה שמגיעה לו.
הרבה כתבו על טפשותו הבולטת של היסטינגס. אני לא מסכימה. נראה שמדובר באדם רגיל, כמוני כמוכם, שנראה טיפש רק כי הוא ניצב בצילו של הבלש הגאון.

מחירו המקורי של התרגום העברי הוא 3.50 ל"י והוא יצא לאור ב-1976. דפיו הצהבהבים כמעט מתפוררים, התרגום קלוקל ויש בו לא מעט שגיאות כתיב וסדר, הציור על העטיפה איום ונורא בסגנון עלמות הפז המבוהלות שצויירו בשנות החמישים. חוץ מזה מרקיז הכל בסדר.

ובכל זאת, גאוני.

אחרי קריאת עשרות רבות של ספרי מתח מכל סוג ומין, מגדר וז'אנר, סוגה ותת סוגה, מוצא ויבשת, אוכל להצהיר בוודאות, שאין כמו הגברת הזקנה, גברת כריסטי וכוכבה הבלגי הרקול פוארו.

תעזבו אותי מסגנון כתיבה. אגאתה או אגאטה כריסטי לא ממש הצטיינה בכתיבה. למרות שאני קראתי תרגום ארכאי, נראה לי שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ המקורי, וגם במקור הבריטי לא הייתה כריסטי דומה ולו במעט לא.מ. פורסטר, גרהם גרין או סומרסט מוהם. אבל לא בכישרון כתיבה עסקינן אלא בכישרון גאוני של טוויית סיפור בלשי.

הסיפור שלפנינו מתרחש בטירה של בני אצולה. כרגיל אצל כריסטי, כולם חשודים, לכולם יש מניע ולכולם יש הזדמנות. אבל בעוד כל השאר חשודים כי הם מסתירים משהו טריוויאלי, אחד מהחבורה רוצח. אצל כריסטי בדרך כלל המתכונת דומה והיא הרבה יותר מותחת מאשר חיפוש אחר חשוד אחד.

כיוון שהספר נסב על תקופת מלחמת העולם הראשונה, תהיו בטוחים שהרקול פוארו ישתמש בשכלו החד ובכשרונו המונומנטלי לראות נכוחה את מה שכל אחד יודע אבל לא יודע שהוא יודע, כי למר פוארו אין מעבדה לזיהוי די.אנ.איי, מחשבים שמדמים את אופן הרצח או מיקרוסקופים שיבודדו גרגר אבק אחד ויזהו כי מקורו במפרץ הפרסי.

לפוארו אין צוות, זולת הייסטינגס, המספר, שהינו אידיוט לא קטן. נראה לי שכל בלש חריף צריך עוזר תמים כזה (ע"ע ד"ר ווטסון) כדי להוכיח איך שני אנשים מודעים לכל הנתונים ובכל זאת האחד פותר תעלומה והשני מציע פתרונות מטופשים.

בספר יש שני מיליון טוויסטים. קשה להאמין שהוא הספר הראשון שכתבה הגברת הזקנה. הוא כל כך בשל, כל כך חריף וכה מושלם. הוא כל כך טוב, עד שגם הקנקן המגוחך שבו הוא מופיע בתרגום העברי, לא מצליח להאפיל על איכותו.

הוא מעמיד בצל את כל ספרי המתח שקראתי בשנים האחרונות. רבותי, סופרי המתח הנכבדים, יש לכם עוד הרבה מה ללמוד.

אין ספק, אני מתעתדת לנסות להשיג את ספרי אגאתה כריסטי כדי לטעום שוב את היין הישן הזה. מושלם.

רדפתי אחרי הבלגי הזה במשך כל הסיפור, מנסה להבין את דרך מחשבה שלו. מיותר לומר שלא הצלחתי. קשה לי לא לחבב את הרקולה פוארו למרות שבאמת ניסיתי.

האסטינגס קצת הרגיז אותי. זה בסדר, אל תלכו להרביץ לו או משהו, אני כבר אשוחח איתו על זה, אבל לדעתי הוא פשוט תמים מדי. אפילו קצת טיפש, הייתי אומרת.
הוא ה'שולייה' של פוארו בספר הזה, או נכון יותר, הביץ' שלו, אז אני מבינה שהוא צריך לשאול את השאלות בשבילנו וככה לגרום לפוארו לתת לנו תשובות או לגרום לנו, הקוראים, לשאול שאלות שלא חשבנו עליהן. אבל הוא עשה את זה באופן כל כך מוגזם שפשוט דפקתי את הספר בראש בשלב מסויים, תוך שאני צועקת: "אבל למה... למה אתה כל-כך מטומטם?"

כריסטי עיצבה, לדעתי, דמויות טובות עם פוטנציאל לפיתוח רחב יותר ויכולה לפתח יותר את הסיפור לכל מני כיוונים, אילו היתה נותנת מרחב נשימה בין התגליות וקצת יותר רקע. לא נמות עם לספר יתווספו עוד 50 או 100 עמודים, להיפך, זה יכול היה להתפתח בקצב טוב יותר. הרגשתי די אבודה והעלילה רצה מהר יותר ממני. טרם הספיקותי להכיר את כל הדמויות, החקירה כבר החלה וזה מאוד מבלבל, מה שאומר, שקראתי ממש ל – א – ט כדי לעמוד בקצב וחזרתי על פסקאות שוב ושוב כדי להיזכר מי זה מי ומי בן הזוג של מי ושל מי הגיס ההוא והאחיינית ההיא. בלגן.

או שאולי אני המטומטמת?
די, מוריה, אל תדברי ככה.


ובכן, זה הרומן הראשון שלה, אחרי הכל. ויחסית לרומן ביכורים, הוא היה נפלא. אני בהחלט מתכוונת לקרוא את המשך הסדרה של הרקולה פוארו באחד הימים. כשיהיה לי חשק לרומן בלשות קליל.

מה שכן, הסוף גרם לי לחייך.

- לא עשה לי את זה (יוכבד פ.)