כשדודים קנו לי בחג ספרים שלא הכרתי ונשמעו משעממים למדי, התרגשתי. ולא סתם התרגשתי, קפצתי משמחה ברחבי הבית.
הם בטח חשבו להם שאהבתי את מה שהם קנו בעוד שאני נרגשתי מהמחשבה שיש לי כל כך הרבה ספרים להחליף, פשוט להגיש אותם למוכרת ולקחת במקומם ספרים שבאמת רציתי.
אין משהו משמח יותר מזה.

כשנכנסתי לחנות וביקשתי מהמוכרת את הספר הזה היא אמרה שהוא אזל בחנות, אך אני חיפשתי וחיפשתי בין כל מדפי הספרים, למרות שהחנות הייתה גדולה למדי, עד שמצאתי אותו מסתתר שם. לא הייתה מאושרת ממני באותו הרגע כשהחזקתי אותו בידי.

רק בארבע וחצי של צהרי היום שאחרי התחלתי לקרוא את הספר ולא יכולתי שלא לשתף את העולם בדעותי שלי על הספר (למרות שלא כתבתי פה ביקורת מעל שנה).
התחלתי אותו וסיימתי באותו היום!. טוב, אם אתם קטנוניים אז בשתיים עשרה וחצי בלילה אז זה נחשב למחרת טוב? בואו פשוט נגיד שסיימתי תוך פחות מעשרים וארבע שעות.
אם אני לא טועה יש רק עוד ספר אחר שסיימתי בזמן כל כך קצר כך שזה מחזה שלא קורה הרבה.

הספר פשוט מעולה, אמיתי, כמעט מוחשי. לא סיפור כזה שאתם אומרים לעצמכם שזה קורה רק בספרים, סיפור כזה שיכול לקרות לכולם, הוא גם הזכיר לי ממש את הסיפור שלי ובן זוגי שהכרנו בנסיבת דומות והפכנו מחברים הכי טובים לבני זוג תוך כמה חודשים.
אולי בגלל זה התאהבתי בספר, כי הרגשתי מן משהו מחיינו האמיתיים.

אני ממליצה על הספר בלי שום צל של ספק, ואם עדיין יש לכם איזה ספר שקנו לכם מתנה בחג ואתם לא מעוניינים בו, אל תהססו ותבחרו להחליף אותו בספר הזה, אני בטוחה שתהנו מכל רגע.

נתקלתי בספר המעניין למדי בחנות הספרים. "סיפור אימה..." חשבתי לעצמי, "את זה בטח אני לא ארצה לקרוא".
אני קוראת ספרים שנים, אני יודעת בדיוק איזה ספרים יתפסו לי מקום חם בלב, דרמה רומנטית, קומדיה רומנטית, מה שזה לא יהיה העיקר שיהיה סיפור אהבה טוב שם באמצע.

לפחות פעם בשבוע אני נכנסת לאתר, קוראת ביקורות ספרים ומקווה למצוא סיפור מעניין שיעשה לי חשק לרוץ ולקנות אותו בזה הרגע, ואז נתקלתי בו שוב, "קארי".
עוד ועוד ביקורות נכתבו על הספר ונערמו בצד המסך לרשימה הקטנה של הביקורות האהובות ביותר.
כן אז קניתי אותו, לקחתי אותו איתי לבסיס בידיעה ששוב אני מעבירה שם את הסופ"ש. ואז הגיע יום שבת, יום ראשון אם מוכרחים לדייק, כי כבר היה אחרי שתיים עשרה בלילה, ודקה לפני שהחלטתי לסגור את האור וללכת לישון לקראת יום נוסף לקחתי את הספר. "אני רק אקרא את הדפים הראשונים ואלך לישון". המשכתי לקרוא עד ארבע לפנות בוקר, פשוט לא יכולתי לעזוב את הספר.

אז מה אפשר לספר על ספר שממבט על הוא ממש לא הסגנון הספרותי שמתאים לי לקרוא?
לדעתי זה ספר שכולם צריכים לקרוא, כי הרי כולם מכירים את הדמות הראשית הזו בחיי היום יום שלנו בין אם מבית הספר או ממקום העבודה, הבחורה המנודה שכולם שמים אותה ללעג, זאת שאף אחד לא רוצה להיראות איתה ביחידות, זאת שיאשימו אותה בכל ולאף אחד לא יהיה אכפת.
אז זאת קארי, קארי הקטנטונת שכולב בוחרים להציג אותה כמפלצת.

הספר הזה בא להזכיר לנו שיש סיפור שלם מאחורי כל דמות, גם אם לרוב בסרטים ובספרים רואים רק את צד הנפגעים, הניצולים, אלה שהצליחו לברוח.
כאן אנו שומעים סיפור מנקודת מבט שונה לגמרי, שומעים את הסיפור מהצד של ה"מרשעת", הצד שבדרך כלל לא מוצג.

אז כן, לכו ותקראו את הספר "קארי", ועל הדרך תיזכרו בדמות הזו בחייכם האמיתיים ותזכרו שהצד שלה לרוב אינו נשמע ואולי אתם אלה שתגרמו לו להישמע, רק תעשו את זה מהר, לפני שיהיה מאוחר מדי...

"אני לדודי ודודי לי", זה אחד הרגעים שהכי זכורים לי מהספר המקסים הזה, וכשמו כן הוא, אכן אסון יפהפה.
ולמה? אתם בטח שואלים, כי מהרגע שקניתי את הספר הייתי מרותקת ולא רציתי להפסיק לקרוא אותו, וברגעים שהייתי חייבת להפסיק לקרוא לא הייתי מרוכזת בכלום, רק חיכיתי לחזור לספר ולהמשיך לקרוא. אי אפשר להגיד שזה לא אסון.
זה היה אסון לכל הסובבים אותי.

ראיתי את הספר בחנות בזמן שבאתי במטרה לחפש ספר אחר לגמרי, וכמו גורל, שני הספרים הללו ניצבו אחד ליד השני, זה שבאתי במיוחד בשבילו, וזה שראיתי עכשיו בפעם הראשונה ולא שמעתי עליו מעולם.
שאלתי חברה מה עדיף לי לקנות והיא בלי שוב בעיה אמרה שעדיף לי את הספר השני, זה שתכננתי לקנות כבר די הרבה זמן.
ברגע שהיא אמרה לי את בחירתה ידעתי שזה, זה הספר שאני צריכה לקנות כי הרגשתי פתאום את האכזבה מזה שהיא בחרה את הספר השני.
וחוץ מזה אתם מכירים את המשפט המפורסם: "If you love two people at the same time, choose the second. Because if you really loved the first one, you wouldn't have fallen for the second.”

אז מה עוד אוכל לספר,
טרביס מדוקס הוא אסון מהלך, אבי כמובן יודעת את זה. אך האסון האמיתי הוא שניהם ביחד ויותר מזה אני מעדיפה לא לספר, אני רק מקווה שתקנו את הספר הזה אם אתם נתקלים בו בחנות, אל תתלבטו ואני בטוחה שלא תתאכזבו.

נכנסתי לחנות הספרים בעיר ונתקלתי בספר הזה, בעל הכריכה המעניינת למדי. המוכרת לא הפסיקה להרעיף שבחים על הספר ועל כמה שהוא מומלץ.
היא אפילו טרחה לספר לי את תקציר הספר בעל פה ולגרום לי סקרנות רבה לגביו.
כן, אז לבסוף קניתי אותו.
ולא, הוא ממש לא כמו שהוא נראה.
העלילה היתה מרוחה לאורך כל הספר, הרגשתי כאילו אני קוראת שוב ושוב את אותו הקטע.
אוקי אז הרעיון של הסופרת נחמד, אבל היא יכלה להשקיע יותר בכתיבת העלילה.
אני אישית לא מתכננת לקרוא אותו שוב, וחבל. זה יכל להיות ספר עם פוטנציאל עצום.

מפוצלים היה באמת ספר מקסים ומתוק וכבר חיכיתי שיצא השני. גיליתי ממש במקרה שיצא הספר השני ובאותה שניה קניתי אותו ומרוב התרגשות התחלתי לקרוא אותו כבר באוטובוס בדרך הביתה.
אז ככה:
הספר הזה פשוט בלבל אותי לגמרי
לא הצלחתי לעקוב אחרי הדמויות ומי זאת כל דמות ועד שסוף סוף הבנתי וקישרתי הכל ורוניקה רות החליטה להרוג אותה. אז הכל טוב ויפה כשהורגים דמות אחת או שתיים אבל כשהורגים כל שניה מישהו מסיבה לא ברורה ולגמרי לא הכרחית אז זה כבר מוגזם.
זה מרגיש כאילו כל המטרה שלה בספר היא ליצור דמויות כדי להרוג אותן, ולהרוג אותן כדי ליצור חדשות.
בנוסף, פשוט קורה בספר הזה יותר מידי, ולא במובן החיובי, ניתנה לי ההרגשה כאילו כל שניה מישהו אחר מחליט לנסות לסכן את עצמו וליצור איזה אירוע משמעותי בספר סתם בשביל הכיף, כאילו הסופרת אמרה לעצמה ״טוב אז נעשה ספר מלחמה ולא חשוב מה יהיה בו העיקר שאנשים יסכנו את עצמם וימותו״.
ודבר אחרון, אני באמת לא הבנתי מה זה הסוף הלא קשור הזה, זה לא שהסוף היה מותח או מרגש, הוא פשוט היה... לא מובן ולא קשור לכלום. אז כן, התאכזבתי מאוד אבל אולי זאת רק אני כי ציפיתי ליותר מידי, אבל למרות שקראתי את מפוצלים יותר מעשר פעמים, את מורדים אני לא מתכוונת לקרוא שוב.

ספר באמת מקסים , קצת צפוי מראש.
סגנון מאוד דומה (בצורה אולי טיפה מחשידה) למשחקי הרעב, אבל למרות שהמסר קצת פחות נוקב מזה של משחקי הרעב אהבתי לקרוא אותו יותר. אולי כי סיפור האהבה הזה באמת כזה מתוק.
מומלץ בעיקר לנוער ולמי שאהב את משחקי הרעב

קראתי בחיי מעל ארבע מאות ספרים אך מעולם לא הצלחתי לבחור אחד שיוגדר בתואר הנחשק: הספר האהוב עלי ביותר. אהבתי את כולם באותה מידה, לא משנה כמה שונים הם אחד מהשני, מדע בידיוני, דרמה, פנטזיה, רומן... אהבתי את כל הספרים באשר הם.
יום אחד שעשיתי קניות עצרתי ליד דוכן ספרים, אחרי שהמוכר התבונן בי בשקט וראה איזה ספרים בחנתי הוא הביא לי את הספר הזה לידיים, בלי לומר מילה, וגם לא שאלתי, פשוט קניתי.
בראש כריכת הספר כתוב ציטוט של הטיים מגזין, "קרוב מאוד לגאוני" היה כתוב בו. אני מודה, תמיד הציטוטים האלה בראש הספר או בתקציר נוטים בי תקוות שווא ולרוב אני מתאכזבת, ככל שהציפייה גדולה, כך האכזבה גדולה אף יותר.
אך אתמול, אחרי שהספר חיכה על המדף מעל לשבועיים, החלטתי סוף כל סוף לקרוא אותו. והציטוט הזה בראש הספר? טוב, הוא קלע פשוט בול. הסיפור הזה קרוב מאוד לגאוני. מהרגע שהתחלתי לא יכולתי להפסיק לקרוא, זה הספר הראשון שסיימתי תוך פחות מעשרים וארבע שעות, הראשון.
אז אני לא אספר פה על עלילה הספר, ובטח לא על הפרט הקטן שהסופר ידע שלא כדאי לציין אותו בתקציר, כי לרוב האנשים, כולל אותי, זה יעשה אנטי מסויים לספר עוד לפני שקראו אותו. אז לכל המתלבטים למיניהם, ולכל מי שנכנס לכאן כדי למצוא ספר טוב שגם אחרי שיגמר הוא ישאר במחשבות שלו לזמן רב, יש לי דבר אחד לומר, גשו לחנות הקרובה וקנו את "אשמת כוכבים", אני מבטיחה שלא תתאכזבו.