תודה לכל החברים המלייקים, ותודה על כל התגובות, אני למד מהן רבות

היי דולמוש, אכן חבל,
באמת הפוטנציאל בספר כזה היה ענק!
ניתן היה לגשת לכל הנושא הזה מבלי לעשות מערכת יחסי ציבור
לברק אובמה, בלי לבטל את השגי הנשיאים הקודמים , ובעיקר בלי לרדת
קסח על הנשיא בוש.
יש המון צביעות בדרך שבה מטפלים העיתונאים. בנשיא בוש ובתקופת כהונתו.
במיוחד האשמתו בכך שפתח במלחמה סתם.
אבל כל העיתונות הצבועה שכחו שהפיגועים בארה״ב התחילו בתקופת קלינטון
ושהפחדן הזה לא עשה כלום כדי לטפל בסכנה שהיתה יותר ברורה ומיידית.
החוליים שמערכת הביטחון האמריקנית סבלה מהם התחילו בימי קלינטון, וכל
העיתונות האמריקנית האשימה את בוש ב9/11.
לאחר מכן כשלא עלה בידי כוחות ארה״ב לחסל את הטרור בעירק האשימו את בוש.
שכחו שמלחמה בטרור היא נושא יקר בחיי אדם ובכסף.
בקיצור הספר הזה הוא חד צדדי ודל !!!!
הייתי נותן לו פחות מ3*** אבל הנושא מעניין ויש בו גם גילויים מעניינים
כך שלא ניתן לבטל אותו לגמרי.
טוביה

טובייה זה כמו הסרטים האמריקאים..כמה הם גיבורים,כמו ספר הלל ושבח..אני מניחה..גם על המוסד יש ספרי הלל ושבח..חבל שהתאכזבת

שבת שלום טוביה ידידי ורק בשורות טובות.

הבנתי את מה שרצית להביע. אני מסכים עם דבריך. הביטול מצד אחד בפני שועי עולם והבוז לאנשים פה בארץ, תראה זה די מובן כשאתה בוחן את היחס של העיתונות לפוליטיקה ולפוליטיקאים.
הבוז הזה נובע משורשים הרבה יותר עמוקים ורואים את זה ביחס של הציבור לפוליטיקאים ויחסם של האחרונים לציבור.
הבוז הזה הוא דו- צדדי ולדעתי הדבר התחיל בשלהי שלטון העבודה ב1977.
כשהתחילו לצאת לאוויר העולם כל הפרשיות של השחיתות. במפלגת העבודה ובהחלט גם כתוצאה ממלחמת יום הכיפורים ואובדן הפרסטיז׳ה של המנהיגות הותיקה: דיין, גולדה, אלון וכו׳
שבת שלום לכל החברים ו
ולך, חבר יקר,
טוביה

טוביה, אכן, כך גם אני רואה זאת. אם כי, לא מדובר כאן רק ביחס לאובאמה. הניגוד החריף בין הבוטות-עד-גסות-רוח של יונית לוי כאשר היא מראיינת את מנהיגי ישראל לבין החנופה וההתחנחנות שהיא מפגינה כאשר היא מראיינת אישים מחו"ל (ולאו דווקא בדרג של אובאמה) מעורר בי בוז.

טוב, זה די ברור, לגבי חלק גדול מהמדיה העיתונאית אובמה הוא הholly grail של עולם התקשורת. כמו שכתבתי הוא כל כך דומה לסופר סטאר האחר ( ואולי אף צעיר ממנו),
הוא בעצם מוצג תקשורתי מובהק שנועד לתת ניו אימג׳ לעולם הפוליטי.
כשהייתי בארה״ב בספטמבר האחרון, שתי דקות לפני הבחירות באה ההתקפה
של המוסלמים על שגרירות ארה״ב בלוב שחיסלה את שגריר ארה״ב ואת שני
שומרי ראשו.
משרד החוץ בראשותה של קלינטון הודו שחלקית זה קרה בגלל הוראה של אובמה
לצמצם את השמירה על נציגי ארה״ב בחו״ל כדי לצמצם בהוצאות.
נוסף ליציאה של קלינטון שלקחה אחריות , שכאילו היא זאת שנתנה את ההוראה, יצאה קלינטון
להגנת הנשיא שלא היה פה מחדל נשיאותי , אלא טעות אנוש שנבעה מתפיסה שגויה של המצב.
אובמה כמו טפלון מן אמיתי יצא בלי סריטה!
ראיתי את כל אמצעי. המדיה בארה״ב כולם ללא יוצא מן הכלל התיישרו לפי התיזה הזאת
חוץ מFox News , אז לבוא ליונית לוי ולהגיד שהיא חתיכת חנפנית ולקקנית זה בעצם לאשר את העובדה
שכל המדיה בארץ ובעולם מתקרנפת כאשר נוגעים באובמה הקדוש!
טוביה

אני אפילו לא ראיתי, רק שמעתי, וזה הספיק לי... הנה מה שכתב על כך קלמן ליבסקינד שהוא עיתונאי שאני מעריך (ואין יותר מדי כאלו):

1. דקה מתחילת הראיון הרגשתי דה ז'ה וו לראיונות של עודד גרנות עם חוסני מובארכ. גם כאן המראיינת נראתה יותר כמו מעודדת במשחק כדורסל שחוגגת את הכבוד שזכתה בו מאשר אחת שבאה להפריע לנשיא עם שאלות.

2. חיכיתי עד לסוף הראיון כדי לשמוע את הדבר שהכי עניין אותי כיהודי וכישראלי. פולארד. קבלתי שאלה אחת בלבד של יונית ותשובה שקרית של אובמה על כך שמערכת המשפט האמריקנית מתייחסת לפולארד כמו אל כל אסיר. יונית יודעת שזה לא נכון. היא יודעת שאין מרגל אחר שיושב 28 בכלא האמריקני. אבל לא עניין אותה להציק לנשיא. לא בשביל זה היא נסעה לוושינגטון.

3. יש בערוץ 2 שתי יונית. אחת שמראיינת בעברית את נתניהו וליברמן ושטייניץ וכל החבר'ה שלנו כאן. מדובר במראיינת חסרת נימוס, בוטה, שלא נותנת למרואיינים לסיים משפט ומגיעה לראיון פחות כדי לשמוע ויותר כדי להשמיע. ויש יונית אחרת. זו שמדברת אנגלית. לשניה יש הרבה יותר סבלנות. גם כשהיא מראיינת את תת שר הבריאות הניו זילנדי היא נמסה לפניו, היא לא שואלת שאלות, היא מתחנפת ומחייכת כמו תיכוניסטית מאוהבת וממתינה בסבלנות גם שתי דקות אם צריך עד שהמרואיין יסיים את דברו לאומה העברית.

ראיתי קטעים מהראיון, לא ראיתי שיונית לוי מתחנפת לאובמה יותר מידי

אני לא מודע לראיון הזה, אני מתאר לעצמי שזה על רקע ביקורו של אובמה בישראל אבל מה הקשר ליונית לוי?

שיר הלל לאובאמה ראינו גם בראיון שערכה יונית לוי לאובאמה... לא סתם הוא בחר להתראיין אצלה.

אני שמח על התוספת שלך. בקשר למוגדישו דוקא אהבתי את הספר black hawk down. את הספר על הכשלון באירן לא קראתי.
תראה, במבצעים מיוחדים יש אלמנט ענקי של הבלתי צפויי. לא ניתן להביא בחשבון את כל האלימנטים
ואם היו מריצים מבחינה סטטיסטית את הסיכויים מול הסיכונים, אף מבצע מיוחד לא היה יוצא לפועל.
אם לוקחים את הנסיון הישראלי ומביאים בחשבון את המבצעים המיוחדים שיצאו בלות״ר מול המבצעים
של צבאות אחרים, נראה לי שישראל נמצאת ברשימת שלושת הגדולים.
לדוגמה, הבריטים יש להם ניסיון ארוך הלוט״ר בגלל צפון אירלנד, אבל היה להם ניסיון קודם גם במקומות אחרים.
( אפילו ממלחמת פוקלנד 1980), למרות הניסיון הכביר שלהם הSAS, ידעו גם כשלונות כמו כל היחידות המיוחדות.
אפילו הספצנס של רוסיה סבלו מכישלונות מזעזעים בכל המבצעים שתמיד עלו במחיר דמים ענק.
חיסול בן לאדן, בשום פנים ואופן לא ניכנס אצלי בעשרת המבצעים הנועזים.
זה עוד מבצע של חיסול כמו עשרות מבצעים שעושות מדינות כמו ישראל, ארה״ב, רוסיה, בריטניה ועוד, ותמיד נגד אויבי נחוש- פונדמנטליזם איסלמי.
טוביה

מבאודן אני מצפה ליותר ראשית ביקורת טובה ומנוסחת היטב. בגדול אתה מאוד צודק, משום שמן הסופר והעיתונאי מרק באודן (ולא בודן כפי שתורגם בשגיאה) למדנו, כקוראי ספרות צבאית, לצפות ליותר. ספריו הקודמים (אורחיו של האייתוללה והתרסקות במוגדישו) היו מאירי עיניים, תוצר של מחקר מעמיק וכתובים היטב. באודן השכיל בהם לתאר היטב את תמונת האירועים, להקל על הקורא להפיק את הלקחים המבצעיים ולתאר היטב את עולמם של המבצעים הפועלים ביחידות המיוחדות (בין שהיה מדובר באנשי כוח דלתא בספרו אודות משבר בני הערובה באיראן ובין שבלוחמי הריינג'רס והמבצעים של כוח דלתא שפעלו בסומליה). בספרו הנוכחי מציג עם זאת, באודן תמונה מרתקת אודות מפקד המבצע אדמירל ויליאם מקרייוון, איש הקומנדו הימי האמריקני (אדם שהזכיר לי בלא מעט קווי אופי והתנהלותו את מקבילו איש השייטת האלוף יואב גלנט), אודות יחידת המבצעים המיוחדים (SEAL TEAM 6) וגם אודות הדילמות שעמדו לפתחו של הנשיא. נכון שנוכח היכולות הצבאיות והלוגיסטיות של ארה"ב לא עמדה בפני הנשיא אובמה דילמה כפי שעמדה למשל בפני יצחק רבין המנוח במבצע אנטבה, אולמרט ובגין בהחלטותיהם לתקוף כורים גרעיניים או אפילו בפני ג'ימי קרטר במשבר בני הערובה באיראן, אולם עדיין היה זה מצב לא פשוט ואובמה הוכיח בו יכולת, תעוזה ואחריות. נכון שהאופן שבו תיאר באודן אספקטים אחרים בספר ואת הרקע לפעולה, החל ממתקפת ה-11 בספטמבר ואילך מזכיר יותר פרק בסדרה "הבית הלבן" מאשר ספר פרי עטו אבל עדיין ספר סביר. אם באודן לא היה חתום עליו היה לי יותר קל לקבל אותו כי ממרק באודן אני מצפה להרבה יותר.

באמת קצרה. אוהב יותר את הביקורות המרחיבות שאתה כותב. אך עם זאת יתכן שהמעט מצביע על כל מה שיש להגיד עליו?