ביקורת ספרותית על הכדור שנופץ מאת רוג'ר מקברייד אלן
ספר בסדר

---

כשסבא שלי היה צריך להסביר למה סבאים אוהבים את נכדיהם הוא היה אומר "האויב של האויב שלי, הוא ידידי..." וזה, פחות או יותר, סיכום של הפסיכולוגיה האנושית: יש אוהבים ויש אויבים. ואנחנו מחלקים את העולם שלנו בין השניים.

סוג של חייזרים מוזרים "חטפו" חלק ממערכת השמש - יחד עם כדור הארץ - והסיטו אותה למקום לא ידוע. הם שומרים על כדור הארץ תחת מצור, אין יוצא ואין בא. אותם חייזרים הם ענקים - בערך בגודל של אסטרואיד, אינם מודעים לבני אנוש יותר משאנחנו מודעים לנמלים, ועושים את מעשיהם ההרסניים באדישות סטואית של אסטרואיד. בניגוד לרוב הספרים מהסוג הזה, בהם החייזרים חורשי רע ומזיקים להכעיס, פה יש חידוש - בני האדם אינם במרכז היקום, כמו שהם חשבו, ועליהם להתחמק מנזקם של יצורים שפועלים בלי לדעת שהם שם.

יש בספר רעיונות מעניינים לרוב, אבל הכתיבה... אלן כותב על מספר דמויות, הנמצאות במקומות שונים ומנסות להתמודד עם הסכנה אבל הסיפור מבולבל ומתקשה לשמור על רצף הגיוני. הוא מעמיס המון תאורים של חלק מהסצינות, גם אחרי שהקורא המותש זועק "תתקדם כבר, הבנתי..." ומרבה בהסברים מדעיים שחלק גדול מהם לא הבנתי.

בזכות הרעיונות המעניינים ומידה מסויימת של מתח סיימתי לקרוא אותו. הוא יתאים לחובבי מדע בדיוני "קשה", כאלה שהסברים מדעיים אינם גורמים לעיניהם להזדגג. ומה קשור "האויב של האויב שלי"? לפעמים אנשים הופכים מישהו איום לאוהב, רק כי הוא אויבו של אויבם...ואוכלים אותה.

*

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על הכדור שנופץ