לפני 22 שנים נסעתי בכביש מספר 4 רכוב על האופנוע שלי בדרך חזרה מהעבודה, פלוני סטה מנתיב הנסיעה שלו בכדי לרדת לשוליים ולדבר בטלפון ובדרך ''אסף'' אותי עימו.
חלק מהקמיצה שלי נקטע, התגלגלתי מספר מטרים על הכביש ונזשחתי באמבולנס לבית החולים תל השומר.
ארוע טראומטי לכל הדעות, אבל אין הוא טראומטי כמו קריאת ספרו של מיקלוש ניסלי - הייתי הרופא היהודי של מלאך המוות.
ספר זה מטלטל אותך הולם בך ומפיל אותך לרצפה בנוקאווט שאינו משתמע לשתי פנים...
ספר קריאה חובה לכל איש בעולם מעל גיל 30.

וואי וואי כמעט קיבלתי התקף לב בעת קריאת הספר הזה.
כמה מצמרר, איזו זוועה בלתי נתפסת .

זהו סיפורו של ד"ר ניסלי , יהודי שהיה אסיר בידיי הנאצים , שימש כרופא במחנות, ועוזרו של מנגלה.
הוא מספר שלב אחר שלב מה היה שם, מרגע שהגיעו היהודים לאושביץ, ועד למותם המצמרר ביותר.

כל פעם מחדש אנו נחשפים לעוד סיפורי הזוועה שהיו בגטו, מתוכניות טלוויזיה של ערב יום השואה, עדויות של הניצולים, מספרים שעוסקים בנושאי השואה ועוד.
בספר הזה מפורט הכל, המון דברים שלא ידעתי, שלא שיערתי לעצמי, קראתי והתחלתי לבכות, לא האמנתי כמה רוע יכול להיות לבני אנוש, חסרי רחמים, מצפון ולב.

כל כך כאב לי על הנידונים למוות, חלקם ידעו מה יעלה בגורלם, פחדו והרגישו חסרי אונים וישע, לעומת זאת חלקם חשבו אחרת לגמרי, שהביאו אותם למקום שכולו טוב, שיעבדו ויצליחו.

כאב לי הלב גם על ד"ר ניסלי שניצל מהנורא מכל, שעבר חודשים רבים וקשים, ראה את האנשים החיים שעושים דרכם לעולם המתים, ניתח גופות עבור מחקר שביקש מנגלה, אין ספק שהיה מוטל עליו תפקיד איום ונורא.
רוב הזמן הוא החזיק מעמד בכדי לא להשתגע, עצביו היו מתוחים, הוא ניסה להישאר שפוי למרות כל הצרה סביבו.

התמונות הרבות שקיימות בספר, גורמות לקורא עצב בלתי יתואר, אנשים תלויים, אנשים שנורו למוות, משרפות הגטו, ילדים המופרדים מהוריהם, ניסויים בגופם החי, שמותירים חתכים וצלקות עמוקות.

קראתי את הספר הזה בהמלצת חברה לסימניה.
אני ממליצה לכל אחד לקרוא את הספר הזה, אין מילים לתאר בכתב, את מה שחשתי בעת הקריאה, כל מה שאכתוב, מתגמד לעומת הכתוב בספר, רק מי שיקרא את הספר הזה, יבין את גודל הזוועה באמת.
עצוב ביותר, הלב עומד להתפוצץ מכל דף ודף.

מומלץ ביותר !

אחד הספרים הקשים ביותר שקראתי בנושא השואה. המחבר הוא ד"ר מיקלוש ניסלי, רופא פתולוג מהעיר אורדיאה/ גרוסוורדין (בגרמנית), טרנסילבניה (בתקופת מלחמת העולם השנייה היתה חלק מהונגריה, והיום רומניה).
עם הגיעו של ד"ר ניסלה למחנה ההשמדה אושוויץ הופרד מאשתו ומבתו. הרופאים מבין נוסעי הטרנספורט שבו הגיעו הופרדו אף הם וכאשר שאל אותם ד"ר מנגלה מי מביניהם הינו רופא פתולוג, הגיב מיד מבלי לחשוב ובכך למעשה התחיל סיפור ההישרדות הנורא שלו, כעוזרו של ד"ר מנגלה, הרופא הסדיסט מאושוויץ.
בשל מקצועיותו הרבה, ידיעתו את השפה הגרמנית על בוריה (כמו רבים מיהודי אוסטרו-הונגריה אז) וכן בזכות שילוב יוצא דופן של תעוזה והפגנת בטחון עצמי ככל שיכול היה בנסיבות ההן (כמו לדוגמא תגובתו האינסטינקטיבית כי הוא רופא פתולוג), רכש ד"ר ניסלי את הערכתו של מנגלה ושל בכירים ורופאים נאצים נוספים במחנה ובכך הצליח להאריך בכל פעם את קץ מותו הצפוי עד לסוף המלחמה (הנאצים נהגו להוציא להורג גם אסירים שכישוריהם נוצלו לצרכיהם, מתוך רצון להבטיח כי הזוועות יישמרו בחשאיות). הוא גם הצליח לקבל אישור תנועה חריג ביותר במחנה ולהתערב למען אשתו ובתו, כאשר הנחה אותן להתנדב לעבודה אל מחוץ למחנה - צעד שמשמעותו היתה הצלה ובריחה מפני הרצח ההמוני הבא שנגזר על מחנה הנשים בו שהו.

תוכנו של הספר קשה ביותר לקריאה: הוא רווי סיפורים מחרידים, שכן ניסלי ניתח את גופות הקורבנות, לעיתים אף בדק אסירים ושוחח איתם ביודעו כי הם צפויים להירצח תוך דקות לצורך "מחקר" וכי אין ביכולתו לעשות דבר על מנת למנוע את הזוועה. מדי יום היה עד לאכזריות הנוראית של הנאצים ושל מנגלה ונעזר בכדורי הרגעה ושינה בכדי לצלוח עוד יום במחנה ההשמדה שצרחות, יריות, עשן ארובות ותופעות מפלצתיות היו חלק מהיום-יום שלו.

לדבריו הוא אינו סופר ואת ספרו הוא כתב אך ורק כדי לתעד את שעבר עליו ועל הקורבנות במחנה. וכך, כאשר נזכרים במהלך הקריאה בנקודת הפתיחה הזו לספרו של ניסלי, כמו ברבים מספרי השואה הקשים במיוחד לקריאה, ניתן במידת מה להתגבר על הדחף לברוח מספר זה, שהוא כה קשה לקריאה, ולצלוח את סיפורי הזוועה חרף הקושי האדיר בהתמודדות עם רוע מזוקק שכזה, מתוך תחושת חובה לדעת, לזכור ולספר הלאה.

אני מצאתי עניין אישי בספר שכן סבא שלי, ד"ר ינו שוורץ, היה אף הוא רופא מעירו של ד"ר ניסלי, אורדיאה וסביר להניח שכשני רופאים ידועים בעירם, יהודים-הונגרים, בני אותה שכבת גיל, הם הכירו זה את זה.
את סיפור הישרדותו של סבי באושוויץ איני יודעת כמעט דבר להוציא כמה עובדות פה ושם (מתי הגיע, לאן הועבר למחנה דכאו וכו'), שכן הוא היה מאותם ניצולים שמעולם לא דיברו על מה שעבר עליהם שם, בפלנטה האחרת. אני רק יודעת שכאשר תיאר ד"ר ניסלי את הסלקציות שהיה מבצע מנגלה בהנאה אכזרית על הרמפה של אושוויץ, יכולתי לדמיין כיצד הוא שולח את אשתו של סבי ואת בנם הצעיר בן ה-14 אל מותם בתאי הגזים, כפי שנמסר בעדויות של אנשים שהיו איתם באותו המשלוח.
יכולתי לדמיין את אכזריותו של מנגלה ש"בחפץ לב" נעתר לבקשתה של האם להישאר לצד בנה שבכה "אל תעזבי אותי" ובכך גזר על שניהם מוות. שכן ד"ר ניסלי מתאר שסיטואציות מעין אלה היו שכיחות ביותר על הרמפה של אושוויץ.

לאחר המלחמה חזר ד"ר ניסלי לאורדיאה והתאחד עם אשתו ובתו. קשה לומר שזהו "סוף טוב", שכן חיפוש באינטרנט העלה שהוא נפטר כ-10 שנים לאחר תום המלחמה בגיל צעיר יחסית (55) וברור שלמרות שגמר אומר בלבו להמשיך ולהדחיק את זוועות המחנה מסדר יומו (כפי שהוא כותב באחרית הדבר לספרו) - זוועות אלה המשיכו לרדוף אותו עד יומו האחרון.

הספר וקטעים מתוכו עודם בזכרוני.
כאמור, מדובר בטקסט קשה, איום, בלתי נסבל ממש בחלקים מסויימים ממנו. ובכל זאת, אני שלמה עם החלטתי לקרוא אותו עד תומו - בהתמודדות עם טקסטים מעין אלה, אני מרגישה שאני נענית לאותה צעקה פנימית שדחפה את הכותב לכתוב, לתעד, לספר, להזכיר ולזכור. ולדעתי, זוהי החובה המוסרית הגדולה ביותר שמוטלת עלינו ועל הדורות הבאים.

אחד הספרים המזעזעים ביותר שקראתי על השואה וזה למרות שקראתי הרבה ספרים וקשה לי להזדעזע גם בגלל זה וגם בגלל עדויות מחרידות ששמעתי מאנשים (חלקם קרובי משפחה) שהיו שם. הספר קשה לקריאה גם בגלל תיאור הזוועות שהיו שם אך גם בגלל שהספר כתוב בצורה יבשה וחסרת כל רגש כאילו מדובר בדו"ח רפואי ולא בספר המתאר זוועות שלא יאמנו וזה דבר שמזעזע (וגם צורם) באופן מיוחד. כמובן שאין לנו שום זכות לשפוט את הכותב אך אני חושב שכל מי שקרא את הספר יבין היטב על מה אני מדבר.

ספר מעולה , ערוך כיומן אישי המתאר את זוועות הנאצים במחנה אושביץ מנקודת ראות של רופא , וכן את מלחמת ההשרדות האישית של הסופר / כותב בהיותו שייך לזונדרקומנדו , מומלץ מאוד

מסמך מצמרר של רופא יהודי פתולוג שהיה חייב לבצע ניתוחים לאחר המוות בהיותו אסיר באושוויץ.
בזמן שהותו במחנה נרצחו במיתות שונות ומשונות שני מיליון אסירים.

הוא שורד 8 חודשים ומביא את עדותו לנו, העולם שאחרי , גם כדי שאנו נבנה על ההריסות - עולם טוב יותר...

קראתי הרבה סיפרי שואה אבל פה בספר הבנתי טוב יותר איך התנהלו הדברים באושוויץ.

קשה לתפוס ולהבין איך בני אדם התנהגו גרוע יותר מחיות.. ואמנם הרופא -מיקלוש ניסלי- היה במגע יומיומי איתם והוא מעיד שבהחלט היו להם מאפיינים קרימינליים סדיסטיים ללא שום מצפון, במיוחד לגבי היהודים...ושילוב של שכל ורוע זה הגרוע ביותר..


אנחנו באמת לא יכולים לתפוס למה עשה לנו ה' ככה. חייבים להאמין שזה לא סתם ויש סיבה לכל ובאחרית הימים נדע ונבין ונראה שהכל היה לטובה ומאת ה' לא תצאנה הרעות!

ת. נ. צ. ב. ה.

עדותו של פתולוג יהודי, ד"ר מיקלוש ניסלי, שהגיע לאושוויץ ונבחר ע"י מנגלה להיות הפתולוג בקרמטוריום.

אפשר לחוש באימה ובפחד הנמצא מעל ראשו של מיקלוש (וחבריו בזונדר קומנדו) במהלך שהותם בקרמטוריום, הרי ידוע להם כי כל 4 חודשים רוצחים את כל צוות הקרמטוריום, כדי שלא תשמר עדות לזוועות. (ולכן הם מחליטים לרשום 2 עדויות, אחת קבורה בחצר הקרמטוריום ואחת שתולה בכורסה שהוזמנה לקצין נאצי. בשביל שהזוועות שהתרחשו באושוויץ יעברו הלאה).

מיקלוש מתייחס לשקרים של הנאצים, מחקר התאומים (שליחת תוצאות נתיחות הגופה ל"מכון הביולוגי והאנטרופולוגי לחקר הגזע" בברלין - דלהם, וכמה הם התרשמו מהתוצאות), ועד לרציחת היהודים בדרכים שונות.

ספר מזעזע, שמציג מעבר לתנאים הפיזיים הקשים (למרות שאנשי הקרמטוריום קיבלו יחס ואוכל טוב...), את המצוקה הנפשית הקשה.

ספר חובה!

אנשיםםםםםם
אני מנסה מלא זמן להשיג את הספר הייתי עוזרו של מנגלה באושוויץ
משהוא יכול לעזור לי להשיג אותו?