“ערב פרוץ מרד גטו ורשה נאם המפקד פאבל פרנקל לפני הצעירים האמיצים. "חברים! אנחנו נמות בטרם עת, אך לא נדונו לאבדון, אנו נחיה כל עוד ההיסטוריה היהודית ממשיכה לחיות". מי זה המפקד הזה?? מה, לא אנילביץ' היה מפקד מרד גטו ורשה?! למה לא שמענו על פאבל פרנקל עד היום, ולמה אין ולו רחוב אחד על שם הגיבור??? פאבל פרנקל מנהיג מחתרת אצ"י הרוויזיוניסטית טעה, לפחות חלקית, הם אמנם מתו בטרם עת, אך היה מי שדנם לאבדון. כוחות אדירים פעלו כדי למחקו מההיסטוריה, הוא וחבריו נרצחו פעמיים, פעם אחת על ידי הנאצים ופעם שנייה על ידי הממסד הישראלי שעשה הכל בשביל למחות את שמם. לשלטון הישראלי בראשית המדינה (והרבה זמן אחר כך) היה נוח מאוד לפאר את דמותו של אנילביץ', איש השומר הצעיר, מפקד מחתרת אי"ל - אחת משתי המחתרות שנלחמו במרד גטו ורשה, וכנראה מפקד המחתרת הפחות מוצלחת. אין דבר יותר מתאים מאשר מיתוס איש השומר הצעיר הנלחם בנאצים ולא הולך כצאן לטבח (שאר הניצולים וההרוגים זכו לכינוי - סבון, יעברו הרבה שנים עד שניצולי השואה והרוגיה יקבלו יחס הוגן - פחות או יותר). וכך אין ילד שלא שמע על אנילביץ', את יום השואה קבעו בהקשר למרד ולדמותו של אנילביץ' שסימל את הגבורה, ומרד הגטו שיוחס לו ולאנשיו בלבד, נופח מעבר לכל פרופורציה, עד שילדים - ולפעמים גם מבוגרים - חושבים שלנאצים היו מאות או אלפי הרוגים במרד, מה שכמובן לא יכל להיות ואף לא בהזיה. לעומת זאת פאבל פרנקל וחבריו, הרוויזיוניסטים, המוקצים מחמת מיאוס, מנהלים קרב גבורה הרואי מול הנאצים, מניפים את דגלי ישראל ופולין ומחזיקים מעמד 4 ימים מול כוח עדיף לאין ערוך, אך שמם נמחה כיון שהם לא השתייכו לצד הנכון של המפה הפוליטית, כמובן שלהשכחתם עזרה גם העובדה שלאצ"י לא היו ניצולים. משה ארנס עושה צדק היסטורי, הוא מביא את סיפורם של הגיבורים, סיפור שהושתק על ידי ממסד דורסני שמחק כל מה שלא התאים לנרטיב אותו רצה לספר. ארנס מביא את הסיפור וטורח להביא סימוכים לכל מילה שכתב, מדובר בעבודה רצינית ביותר שללא ספק נבעה מתחושת שליחות עמוקה של ארנס, שהרגיש חובה לחשוף את האמת ולעשות צדק היסטורי, גם אם באיחור של 70 שנה. אחד הדברים שמשתקפים לעיני הקורא, הוא עומק חילוקי הדעות בין אצ"י לאי"ל, מה שמנע מהם לשתף פעולה מול החיה הנאצית, גם כשהחרב הייתה על צווארם, וכמו בחורבן ירושלים לפני אלפיים שנה, האויב טובח אך ליהודים אין זמן בשבילו, הם עסוקים במלחמות בינם לבין עצמם.. למרבה הצער הלקח לא נלמד וכלום לא השתנה. ובקצרה על הספר: ספר עמוס בפרטים עד שלפעמים מרוב פרטים אתה כבר לא שם לב על מה בעצם מסופר. ספר חובה, אבל לא ספר מומלץ. מעולם לא קראתי ספר חשוב כל כך ומשעמם כל כך.”

“ספר מצוין המתאר חוקר וחושף פרטים רבים על מרד גטו וארשה. עבודה מקיפה המתארת את הרקע והחיים בגטו, הידיעות שהגיעו ממקומות אחרים, ובמיוחד מווילנה לאחר החיסולים והרציחות בפונאר, סירוב מנהיגי הגטו והקבוצות השונות בגטו להאמין שהסוף חתום וסופי. ההתארגנות של המפלגות והקבוצות השונות, הגירוש הגדול מהגטו באמצע 1942, ההתארגנות למרד, המרד עצמו והלחימה האבודה מראש כנגד הכוחות הגרמנים, הנפת הדגלים - הציוני והפולני - בגטו, שריפת הגטו, מלחמת הבונקרים, ועוד. הספר סוקר את שני ארגוני ההתנגדות היהודים בגטו – הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) והארגון הצבאי היהודי (אצ"י) , מסביר את הרקע והסיבות שלא היה איחוד לארגון צבאי אחד, חושף את חלקו המשמעותי של אצ"י בלחימה ובעמידה מול כוחות גרמניים עדיפים בהרבה - חלק שהוצנע ואף הועלם ע"י 'אנ"ש' ומוסדות היישוב הרשמיים בשנים הראשונות לאחר מלחמת העולם השנייה ובשנות המדינה הראשונות. מחקר מלא מקיף ומשמעותי על גבורה יהודית, על התנגדות ולחימה של קבוצות יהודים נגד כוחות נאצים מצוידים מאומנים ועדיפים.”

“הספר "דגלים מעל הגטו" שכתב משה ארנס, לשעבר שר הביטחון בממשלות ישראל ופרופסור להנדסה אווירונאוטית, הוא יצירה מרתקת כתובה היטב שלא ניתן להניח מן היד. ארנס יודע לכתוב וסיפור עמידתם של חברי ארגון אצ"י בפיקוד פרנקל בכיכר מוראנובסקי עוצר נשימה. מנגד, המחבר הקדיש תשומת לב כה רבה לסיפורם של חברי הארגון הרביזיוניסטי אצ"י, שלטענתו (אולי בצדק) נשכח והושתק על ידי הנרטיב של אלו אשר שרדו מארגון אי"ל, והיו מקובלים על ההנהגה בארץ ישראל, שלימים הפכה למפא"י, עד כי בתארו את הוויכוחים והיריבות בין הארגונים, ואת חוסר יכולתם לשתף פעולה כנגד הנאצים, נשכח מעט, לטעמי, את העניין העיקרי והוא המרד! בסך הכל ספר ראוי. אפשר לא יותר. הרוצה להרחיב אופקיו אודות המרד רצוי שיבחר ספר אחר ואפילו זה "מילא 18" מאת ליאון יוריס שאינו יצירה היסטורית כי אם ספרותית.”

“מרד גטו ורשה הוא אחד מסיפורי הגבורה החזקים של העם היהודי בתקופת השואה. רבים מבינינו מכירים את סיפור הגבורה וקדושת החיים של המעטים ששרדו בגטו הקטן כנגד המשטר הנאצי ששלט ברחבי אירופה. עד כה המיתוס המוכר האדיר ופיאר את מנהיג המרד מרדכי אנליביץ' הי"ד מנהיג תנועת דרור בגטו...אך מעטים אם בכלל שמעו על חלקו הדומיננטי בסיפור הגבורה של ארגון אצ"י ( ארגון צבאי יהודי)...אותו מביא ארנס לראשונה. בספר מאפשר ארנס להציץ אל האירועים שקדמו למרד, את הנסיון של הקהילה לדכא כל ניצוץ של התנגדות בשלבים הראשונים של הקמת הגטו מחשש מתגובת המשטר...את בידודו של ארגון אצ"י שראה את הנולד, אך בשל השתיכותו לאצ"ל לא זכה לשיתוף פעולה. ואת הנסיונות ליצור שיתוף פעולה ותיאום בין הארגונים הלוחמים בגיטו כדי ליצור חזית אחידה ביום פקודה. בראש הסיפור מוצב המאבק ההירואי להצבת דגלי ישראל בראש מבנה בגטו ושמירתם בכל עת הלחימה ....דגלים שהיו מבחינת "אור לגויים" -למחתרות הפולניות מסביב לקום ולהצטרף למרי.”

“ערב פרוץ מרד גטו ורשה נאם המפקד פאבל פרנקל לפני הצעירים האמיצים. "חברים! אנחנו נמות בטרם עת, אך לא נדונו לאבדון, אנו נחיה כל עוד ההיסטוריה היהודית ממשיכה לחיות". מי זה המפקד הזה?? מה, לא אנילביץ' היה מפקד מרד גטו ורשה?! למה לא שמענו על פאבל פרנקל עד היום, ולמה אין ולו רחוב אחד על שם הגיבור??? פאבל פרנקל מנהיג מחתרת אצ"י הרוויזיוניסטית טעה, לפחות חלקית, הם אמנם מתו בטרם עת, אך היה מי שדנם לאבדון. כוחות אדירים פעלו כדי למחקו מההיסטוריה, הוא וחבריו נרצחו פעמיים, פעם אחת על ידי הנאצים ופעם שנייה על ידי הממסד הישראלי שעשה הכל בשביל למחות את שמם. לשלטון הישראלי בראשית המדינה (והרבה זמן אחר כך) היה נוח מאוד לפאר את דמותו של אנילביץ', איש השומר הצעיר, מפקד מחתרת אי"ל - אחת משתי המחתרות שנלחמו במרד גטו ורשה, וכנראה מפקד המחתרת הפחות מוצלחת. אין דבר יותר מתאים מאשר מיתוס איש השומר הצעיר הנלחם בנאצים ולא הולך כצאן לטבח (שאר הניצולים וההרוגים זכו לכינוי - סבון, יעברו הרבה שנים עד שניצולי השואה והרוגיה יקבלו יחס הוגן - פחות או יותר). וכך אין ילד שלא שמע על אנילביץ', את יום השואה קבעו בהקשר למרד ולדמותו של אנילביץ' שסימל את הגבורה, ומרד הגטו שיוחס לו ולאנשיו בלבד, נופח מעבר לכל פרופורציה, עד שילדים - ולפעמים גם מבוגרים - חושבים שלנאצים היו מאות או אלפי הרוגים במרד, מה שכמובן לא יכל להיות ואף לא בהזיה. לעומת זאת פאבל פרנקל וחבריו, הרוויזיוניסטים, המוקצים מחמת מיאוס, מנהלים קרב גבורה הרואי מול הנאצים, מניפים את דגלי ישראל ופולין ומחזיקים מעמד 4 ימים מול כוח עדיף לאין ערוך, אך שמם נמחה כיון שהם לא השתייכו לצד הנכון של המפה הפוליטית, כמובן שלהשכחתם עזרה גם העובדה שלאצ"י לא היו ניצולים. משה ארנס עושה צדק היסטורי, הוא מביא את סיפורם של הגיבורים, סיפור שהושתק על ידי ממסד דורסני שמחק כל מה שלא התאים לנרטיב אותו רצה לספר. ארנס מביא את הסיפור וטורח להביא סימוכים לכל מילה שכתב, מדובר בעבודה רצינית ביותר שללא ספק נבעה מתחושת שליחות עמוקה של ארנס, שהרגיש חובה לחשוף את האמת ולעשות צדק היסטורי, גם אם באיחור של 70 שנה. אחד הדברים שמשתקפים לעיני הקורא, הוא עומק חילוקי הדעות בין אצ"י לאי"ל, מה שמנע מהם לשתף פעולה מול החיה הנאצית, גם כשהחרב הייתה על צווארם, וכמו בחורבן ירושלים לפני אלפיים שנה, האויב טובח אך ליהודים אין זמן בשבילו, הם עסוקים במלחמות בינם לבין עצמם.. למרבה הצער הלקח לא נלמד וכלום לא השתנה. ובקצרה על הספר: ספר עמוס בפרטים עד שלפעמים מרוב פרטים אתה כבר לא שם לב על מה בעצם מסופר. ספר חובה, אבל לא ספר מומלץ. מעולם לא קראתי ספר חשוב כל כך ומשעמם כל כך.”

“ספר מצוין המתאר חוקר וחושף פרטים רבים על מרד גטו וארשה. עבודה מקיפה המתארת את הרקע והחיים בגטו, הידיעות שהגיעו ממקומות אחרים, ובמיוחד מווילנה לאחר החיסולים והרציחות בפונאר, סירוב מנהיגי הגטו והקבוצות השונות בגטו להאמין שהסוף חתום וסופי. ההתארגנות של המפלגות והקבוצות השונות, הגירוש הגדול מהגטו באמצע 1942, ההתארגנות למרד, המרד עצמו והלחימה האבודה מראש כנגד הכוחות הגרמנים, הנפת הדגלים - הציוני והפולני - בגטו, שריפת הגטו, מלחמת הבונקרים, ועוד. הספר סוקר את שני ארגוני ההתנגדות היהודים בגטו – הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) והארגון הצבאי היהודי (אצ"י) , מסביר את הרקע והסיבות שלא היה איחוד לארגון צבאי אחד, חושף את חלקו המשמעותי של אצ"י בלחימה ובעמידה מול כוחות גרמניים עדיפים בהרבה - חלק שהוצנע ואף הועלם ע"י 'אנ"ש' ומוסדות היישוב הרשמיים בשנים הראשונות לאחר מלחמת העולם השנייה ובשנות המדינה הראשונות. מחקר מלא מקיף ומשמעותי על גבורה יהודית, על התנגדות ולחימה של קבוצות יהודים נגד כוחות נאצים מצוידים מאומנים ועדיפים.”

“הספר "דגלים מעל הגטו" שכתב משה ארנס, לשעבר שר הביטחון בממשלות ישראל ופרופסור להנדסה אווירונאוטית, הוא יצירה מרתקת כתובה היטב שלא ניתן להניח מן היד. ארנס יודע לכתוב וסיפור עמידתם של חברי ארגון אצ"י בפיקוד פרנקל בכיכר מוראנובסקי עוצר נשימה. מנגד, המחבר הקדיש תשומת לב כה רבה לסיפורם של חברי הארגון הרביזיוניסטי אצ"י, שלטענתו (אולי בצדק) נשכח והושתק על ידי הנרטיב של אלו אשר שרדו מארגון אי"ל, והיו מקובלים על ההנהגה בארץ ישראל, שלימים הפכה למפא"י, עד כי בתארו את הוויכוחים והיריבות בין הארגונים, ואת חוסר יכולתם לשתף פעולה כנגד הנאצים, נשכח מעט, לטעמי, את העניין העיקרי והוא המרד! בסך הכל ספר ראוי. אפשר לא יותר. הרוצה להרחיב אופקיו אודות המרד רצוי שיבחר ספר אחר ואפילו זה "מילא 18" מאת ליאון יוריס שאינו יצירה היסטורית כי אם ספרותית.”

“מרד גטו ורשה הוא אחד מסיפורי הגבורה החזקים של העם היהודי בתקופת השואה. רבים מבינינו מכירים את סיפור הגבורה וקדושת החיים של המעטים ששרדו בגטו הקטן כנגד המשטר הנאצי ששלט ברחבי אירופה. עד כה המיתוס המוכר האדיר ופיאר את מנהיג המרד מרדכי אנליביץ' הי"ד מנהיג תנועת דרור בגטו...אך מעטים אם בכלל שמעו על חלקו הדומיננטי בסיפור הגבורה של ארגון אצ"י ( ארגון צבאי יהודי)...אותו מביא ארנס לראשונה. בספר מאפשר ארנס להציץ אל האירועים שקדמו למרד, את הנסיון של הקהילה לדכא כל ניצוץ של התנגדות בשלבים הראשונים של הקמת הגטו מחשש מתגובת המשטר...את בידודו של ארגון אצ"י שראה את הנולד, אך בשל השתיכותו לאצ"ל לא זכה לשיתוף פעולה. ואת הנסיונות ליצור שיתוף פעולה ותיאום בין הארגונים הלוחמים בגיטו כדי ליצור חזית אחידה ביום פקודה. בראש הסיפור מוצב המאבק ההירואי להצבת דגלי ישראל בראש מבנה בגטו ושמירתם בכל עת הלחימה ....דגלים שהיו מבחינת "אור לגויים" -למחתרות הפולניות מסביב לקום ולהצטרף למרי.”