אחד הספרים הקשים ביותר שקראתי בנושא השואה. המחבר הוא ד"ר מיקלוש ניסלי, רופא פתולוג מהעיר אורדיאה/ גרוסוורדין (בגרמנית), טרנסילבניה (בתקופת מלחמת העולם השנייה היתה חלק מהונגריה, והיום רומניה).
עם הגיעו של ד"ר ניסלה למחנה ההשמדה אושוויץ הופרד מאשתו ומבתו. הרופאים מבין נוסעי הטרנספורט שבו הגיעו הופרדו אף הם וכאשר שאל אותם ד"ר מנגלה מי מביניהם הינו רופא פתולוג, הגיב מיד מבלי לחשוב ובכך למעשה התחיל סיפור ההישרדות הנורא שלו, כעוזרו של ד"ר מנגלה, הרופא הסדיסט מאושוויץ.
בשל מקצועיותו הרבה, ידיעתו את השפה הגרמנית על בוריה (כמו רבים מיהודי אוסטרו-הונגריה אז) וכן בזכות שילוב יוצא דופן של תעוזה והפגנת בטחון עצמי ככל שיכול היה בנסיבות ההן (כמו לדוגמא תגובתו האינסטינקטיבית כי הוא רופא פתולוג), רכש ד"ר ניסלי את הערכתו של מנגלה ושל בכירים ורופאים נאצים נוספים במחנה ובכך הצליח להאריך בכל פעם את קץ מותו הצפוי עד לסוף המלחמה (הנאצים נהגו להוציא להורג גם אסירים שכישוריהם נוצלו לצרכיהם, מתוך רצון להבטיח כי הזוועות יישמרו בחשאיות). הוא גם הצליח לקבל אישור תנועה חריג ביותר במחנה ולהתערב למען אשתו ובתו, כאשר הנחה אותן להתנדב לעבודה אל מחוץ למחנה - צעד שמשמעותו היתה הצלה ובריחה מפני הרצח ההמוני הבא שנגזר על מחנה הנשים בו שהו.
תוכנו של הספר קשה ביותר לקריאה: הוא רווי סיפורים מחרידים, שכן ניסלי ניתח את גופות הקורבנות, לעיתים אף בדק אסירים ושוחח איתם ביודעו כי הם צפויים להירצח תוך דקות לצורך "מחקר" וכי אין ביכולתו לעשות דבר על מנת למנוע את הזוועה. מדי יום היה עד לאכזריות הנוראית של הנאצים ושל מנגלה ונעזר בכדורי הרגעה ושינה בכדי לצלוח עוד יום במחנה ההשמדה שצרחות, יריות, עשן ארובות ותופעות מפלצתיות היו חלק מהיום-יום שלו.
לדבריו הוא אינו סופר ואת ספרו הוא כתב אך ורק כדי לתעד את שעבר עליו ועל הקורבנות במחנה. וכך, כאשר נזכרים במהלך הקריאה בנקודת הפתיחה הזו לספרו של ניסלי, כמו ברבים מספרי השואה הקשים במיוחד לקריאה, ניתן במידת מה להתגבר על הדחף לברוח מספר זה, שהוא כה קשה לקריאה, ולצלוח את סיפורי הזוועה חרף הקושי האדיר בהתמודדות עם רוע מזוקק שכזה, מתוך תחושת חובה לדעת, לזכור ולספר הלאה.
אני מצאתי עניין אישי בספר שכן סבא שלי, ד"ר ינו שוורץ, היה אף הוא רופא מעירו של ד"ר ניסלי, אורדיאה וסביר להניח שכשני רופאים ידועים בעירם, יהודים-הונגרים, בני אותה שכבת גיל, הם הכירו זה את זה.
את סיפור הישרדותו של סבי באושוויץ איני יודעת כמעט דבר להוציא כמה עובדות פה ושם (מתי הגיע, לאן הועבר למחנה דכאו וכו'), שכן הוא היה מאותם ניצולים שמעולם לא דיברו על מה שעבר עליהם שם, בפלנטה האחרת. אני רק יודעת שכאשר תיאר ד"ר ניסלי את הסלקציות שהיה מבצע מנגלה בהנאה אכזרית על הרמפה של אושוויץ, יכולתי לדמיין כיצד הוא שולח את אשתו של סבי ואת בנם הצעיר בן ה-14 אל מותם בתאי הגזים, כפי שנמסר בעדויות של אנשים שהיו איתם באותו המשלוח.
יכולתי לדמיין את אכזריותו של מנגלה ש"בחפץ לב" נעתר לבקשתה של האם להישאר לצד בנה שבכה "אל תעזבי אותי" ובכך גזר על שניהם מוות. שכן ד"ר ניסלי מתאר שסיטואציות מעין אלה היו שכיחות ביותר על הרמפה של אושוויץ.
לאחר המלחמה חזר ד"ר ניסלי לאורדיאה והתאחד עם אשתו ובתו. קשה לומר שזהו "סוף טוב", שכן חיפוש באינטרנט העלה שהוא נפטר כ-10 שנים לאחר תום המלחמה בגיל צעיר יחסית (55) וברור שלמרות שגמר אומר בלבו להמשיך ולהדחיק את זוועות המחנה מסדר יומו (כפי שהוא כותב באחרית הדבר לספרו) - זוועות אלה המשיכו לרדוף אותו עד יומו האחרון.
הספר וקטעים מתוכו עודם בזכרוני.
כאמור, מדובר בטקסט קשה, איום, בלתי נסבל ממש בחלקים מסויימים ממנו. ובכל זאת, אני שלמה עם החלטתי לקרוא אותו עד תומו - בהתמודדות עם טקסטים מעין אלה, אני מרגישה שאני נענית לאותה צעקה פנימית שדחפה את הכותב לכתוב, לתעד, לספר, להזכיר ולזכור. ולדעתי, זוהי החובה המוסרית הגדולה ביותר שמוטלת עלינו ועל הדורות הבאים.
