עבר זמן מה מאז קראתי את "המשחק של אנדר" והייתי מוכנה לספר הזה, שחיכה לי על המדף כתזכורת ממי שאינו שבע רצון ממדיניות "ספר ראשון בלבד" שאני נוקטת, והביא לי אותו תוך ידיעה שקשה לי לעמוד בפני ספר שעוד לא קראתי. שלושת אלפים שנה עברו מתקופת ילדותו של אנדר והשמדת הבאגים אבל אנדר ויגין, שבילה חלק גדול משנים אלה בנסיעות במהירות האור הפך בהן לאיש כבן 35 (עזבו את ההסברים המדעיים, תביאו את זה בגלולה...)
בני האדם מוכי האשם על השמדת גזע תבוני מחוקקים חוקים נוקשים לגבי התנהגות אם גזע תבוני אחר יופיע. ובני אדם נתקלים בגזע כזה בעולם נידח בו חייה אוכלוסייה קטנה. נאסר בתוקף להפריע לחייזרים, לבדוק אותם בכל צורה למעט להסיק מסקנות מהתנהגותם. אסור ללמד אותם, או לשנות אותם בכל צורה. מדעני אותו עולם מתוסכלים אך ממשיכים לנסות ללמוד ככל יכולתם בתנאים המגבילים בהם הם חיים.
סקוט קארד - מורמוני אדוק מצפון קרוליינה - הוא סופר של רעיונות. והרעיונות שהוא מביא בספר הזה מרתקים: הוא עוסק באשמה - זו שהורסת את חיי הנושאים אותה, בדתות מסויימות המשתמשות באשמה ככלי רב עוצמה לשלוט במאמיניהם. הוא עוסק בשקרים ובדרך בה הם מזהמים חיים וכוונות טובות. הוא עוסק ב(חוסר)יכולת של בני אדם לקבל את השונה בלי התנשאות והתחסדות. הוא עוסק בשאיפת המלחמות ככלי להישרדות וביחסינו המורכב למתים, ובעדיפות שאנחנו נותנים לפעמים למתים על פני החיים.
זה המשכו הראשון של "המשחק של אנדר" ולמעשה אין קשר בין הספרים. אהבתי אותו מאד. הוא מספר סיפור מרתק, מתאר תעלומה המתפענחת לה תוך כדי הסיפור, ומותיר את הסקת המסקנות לקורא. אמנם אין בספר הרבה פעולה (גם לא הרבה מדע בדיוני, למעשה), אך המושבה הקתולית הקטנה מתוארת בפירוט באופן מגוון, עם הרבה גווני אפור, הדמויות אמינות והסיפור משכנע אותך שכמעט יכול היה לקרות. במקרה הזה, לפחות, העקרון שעקרונות נועדו להפרה (וכדאי לפעמים לקרוא ספר המשך), הצדיק את עצמו...

















